זה הזמן להודות, עבדתי כמו חמור. לא הייתי הרבה בבית בתקופה האחרונה. הייתי מחנה את המכונית בחוץ ורצה ישר אל הילדים שלי, ואז חוזרת חזרה לעבוד. כמו במרתון, שותה שלוק קצר וממשיכה לרוץ.
הריצה הזאת נמשכה מעבר למצופה. חשבתי שהנפש שלי בכושר שיא, אבל העליות גמרו אותי לפעמים. נשברתי וקמתי ולא ויתרתי לעצמי.
במהלך כל התקופה האינטנסיבית הזו, אנשים דיברו עליי מאחורי גבי, ולמרות שהייתי רחוקה, שמעתי הכל. אנחנו תמיד שומעות כשמדברים אלינו בשוביניזם. מי שלובשת את המכנסיים בבית, ועוד מעזה לצאת איתם החוצה, כך מתברר, היא לא אשת חיל מי ימצא. אם היא טובה מדי לעצמה, זה חייב להיות רע או לבוא על חשבון מישהו. כי מהי אמא רעה? זאת שאוספת שקים מהמכבסה ומרגישה כמו חריגה מקהילת הלהט"בים, שהמדינה טוענת שהם לא ראויים לגדל ילד? זאת שבמקום לאסוף את הילד שלה מהגן עושה איתו שיחת וידיאו, כשהוא על כיסא הבטיחות, באוטו של סבתא?
אבל ידעתי כל הזמן שהילדים בידיים הכי טובות שיש ושטוב להם, ובחרתי להמשיך ללחוץ על הגז. כי מה האלטרנטיבה? להישאר באותה נקודה? לחכות בתחנה שמישהו אחר יאסוף אותי לאן שאני צריכה להגיע בכוחות עצמי?
אבא שלי עבד מבוקר עד בוקר. ראינו אותו כל כך מעט, והוא נתן לנו יותר מכל אדם בעולם. הוא המורה שלי, המוזה והמנוע המרכזי שעד היום דוחף אותי קדימה. אז עכשיו אני עובדת קשה, למרות שאני לא אבא.
זה לא היה קל. בתקופה האינטנסיבית שעברתי התגעגעתי כל הזמן. חשבתי עליהם כשכתבתי תפקיד חדש לצ'לו או כששיניתי עוד משפט במחזה. אבל הזכרתי לעצמי שוב ושוב, שזו רק תקופה שתחלוף ושהיא משמעותית בשביל כל הבית, שמעדיף אמא חיה ובועטת על פני צל של אישיות. אי־אפשר למרוח מייק־אפ על מרמור עמוק, או להמתיק בחיוך מזויף תחושה של החמצה. אנחנו חייבות להיות מאושרות אם אנחנו רוצות ילדים מאושרים.
יצא לי לאחרונה לחשוב הרבה על הילדה שפעם הייתי. על כל ההבטחות שפחדתי לקיים ועל אלה שבכל זאת קיימתי, למרות הקשיים. על התהליך שעברתי מאז, על שני הריונות, אחד מהם באורך של פילה, ולידות, אחת מהן בלי אפידורל, ועל גוף האקורדיון שהן השאירו.
למזלי, הבית האהוב שלנו, ששיפצנו והוספנו לו שתי מיטות ילדים, וצבעתי בעצמי את הקירות שלו בתכלת מרגיע — החזיר לי. הוא הסכים להפוך בחודשים האחרונים לנקודת זינוק. אחרי שנתתי לו כל כך הרבה, הוא איפשר לי לצאת ממנו ולמצוא את עצמי מחדש, דרך כל אותן דלתות שכל אישה חייבת לפתוח בעצמה. כי אף אחד אחר הרי לא יגיד לך פתאום, בגיל 38: קומי! לכי על זה! ועכשיו! כי מחר את כבר מלפפון חמוץ על כורסת טלוויזיה.
לא הצלחתי להירדם בתקופה האחרונה. כל הזמן הרגשתי שהחלומות שלי קוראים לי ושאם לא אציל אותם, גם הכורסה בבית תשקע. אחת לכמה ימים העברתי לילה בתל־אביב. זה קרה כשסיימתי לעבוד בשלוש לפנות בוקר והתחלתי שוב בשמונה. היו לילות שנשארתי לישון, פיזית, בתוך התיאטרון. פעם אפילו נרדמתי על מיטה שהיא תפאורה במחזמר "עלובי החיים", ולא הרגשתי בכלל עלובה או חסרת חיים. אפילו נפטרתי מהאלרגיה לאבק, אולי כי פיתחתי אלרגיה קשה יותר, לוויתור על המהות שלי.
והבית היה שם. הוא אולי עשה לרגעים פרצוף, כמו באהבה, אבל תמיד נתן לי גב. ובזכות התמיכה שלו יכולתי לגלות מחדש את היכולות שלי. להתעצם. להתמסר למסע הגיבוש העצמי הזה.
"לילה 1 באפריל", הקברט שכתבתי, הוא יצירה שנכנסה בי, כמו דיבוק, ולא יצאה עד לפני שבוע. רק כשעלה עליה המסך, לראשונה, רק אז הצלחתי לתפוס את המחיר ששילמה כל הסביבה הקרובה. כי שום הסבר כן ומנומק לא יקל על שרשרת התפקוד המשפחתי, כשהחוליה המרכזית ישנה על רקוויזיט במחסן.
אז נכון, זה מורכב, זה מפחיד ולפרקים גם מסוכן. אבל אנחנו, חוליות קטנות עם אחריות גדולה, חייבות לפרוע חוב. לתת דוגמה אישית, ולא רק לדבר עם הילדים שלנו על ערכים של חופש. כי מילים לא אומרות להם הרבה, אבל המעשים שלנו הם עולם ומלואו, גם כשאנחנו כותבות עולם בדיוני.
כי רק כשהילדים יראו את האמת נוצצת בעיניים של אמא שלהם, הם יבינו שאפשר. אין דרך לרמות ילדים, כי הם חכמים מאיתנו. מי שרק אומרת: "תעשו" עושה טעות. צריך לעשות, רק ככה הם ילמדו. זה בית ספר יותר חשוב מבית הספר (לתשומת ליבה של האמא שצעקה על הבת שלה, אתמול בקניון, בקולי קולות: "אל תצעקי").
חשוב לדבר איתם בגובה העיניים ולהרגיש אותם באמת. לפעמים מספיק חיבוק אחד בשביל להבין אם הילד שלך בסדר. אם קשה לו, לעצור. להתייחס. אם הוא מאושר, זה כל האישור שאת צריכה. כי הקשר בינך לבינו לא צריך מתורגמנים. את מכירה את השפה שלו. הוא הרי למד אותה ממך.
גם מידה זה חשוב. לא הייתי רוצה לאכול עכשיו אבק לנצח. אבל כשאני עושה לבת שלי מקלחת והיא אומרת לי שהיא גאה בי, אני מרגישה לגמרי נקייה. "גם אני רוצה להגשים את החלומות שלי", היא מסבירה, "כמו שאת". "מה החלום שלך?" אני שואלת. "למרוח לק סגול".
קצת אכלתי לעצמי את הלב בתקופה הזאת, כשהרגשתי שאני אמא איומה. אבל הילדים שלי הוכיחו לי שוב ושוב שאני בטח עושה פה משהו נכון. אחרת איך הם כאלה מדהימים? וקשובים? ורגישים? ולא רק לעצמם?
אי־אפשר ללמוד סינית ממורה דוברת רוסית. דברי עם הילדים שלך בשפה שלך, לא דרך לשונות מצקצקות מהרחוב, ותראי אותם באמת, בלי לחשוב איך אתם נראים מבחוץ. אני רוצה שהם ילמדו ממני אומץ. אני לא מפחדת להודות שאני לביאה.
