לכבוד כל הגיבורים האלמונים של הספורט
הם מדשדשים כל חייהם בשולי הצמרת ובדרך כלל מהווים לא יותר משחקני משנה לכוכבים האמיתיים של הספורט, ובכל זאת, אלו באמת הגיבורים הספורטיביים הכי גדולים - אלו שאפשר להזדהות איתם
בשעה שתחרות האופניים היוקרתית בעולם ממשיכה ומתגלגלת לה אל סופה הקרב, מונה הדבוקה של הטור דה פראנס 175 מתחרים (מתוך 198 שזינקו). מבין כל אותם עשרות רבות של רוכבים, שעדיין מגירים את זיעתם על האספלט הלוהט, רק שניים זכו בטור בעבר (פרום וקונטאדור), ושלושה נוספים בלבד זכו לטעום את טעמו של הפודיום.
בעוד ההם עדיין מדוושים, מעבר לתעלת לה-מנש הסתיימה לה תחרות יוקרתית אחרת. בטורניר הטניס בווימבלדון השתתפו 128 שחקנים בתחרויות היחידים בגברים (122 מהם אף סיימו אותו על הדשא). בסיום, רק שניים בלבד מתוכם זכו לאחוז בחפצי המתכת היקרים, ורק פדרר אחד הולך הביתה עם הפרס הגדול.
מזהים פה את כולם? אלו הגיבורים(צילום: gettyimages)
כידוע, להתקבל בכלל ל"מקהלה" זהו הישג בפני עצמו. אם זה להשתתף בגרנד טור של אופניים, להיכנס לטורניר גרנד סלאם בטניס, או לעמוד בקריטריון האולימפי בריצת 100 מטר, מדובר במשוכות גבוהות ביותר, שרק מעטים מקרב האנשים הרבים שמנסים, מצליחים בכלל לעבור.
מי שכבר כן מצליח לעבור הוא כמובן ספורטאי מצוין. מעבר לכך, הוא ווינר באופיו, שהיה צריך לנצח בתחרויות מקומיות, לצלוח אליפויות לאומיות ומעבר לכך, על מנת להצליח ולהגשים את חלומו ואת חלומם של מיליונים ולהופיע בסבב המקצועני של ענף ספורט מוביל ופופולרי.
תכירו - מגדלנה ריביאקובה(צילום: AP)
לאכזבת רוב הווינרים האלה, הם מגלים במוקדם או במאוחר שהם כנראה לא טובים מספיק בכדי להגיע לצמרת הגבוהה היכן ששוכנים התארים. לכן, אם ירצו להמשיך בקריירה הזו, נגזר עליהם להסתפק בהיותם מלוהקים בתור שחקני משנה בלבד.
המעבר שנדרש מספורטאים שהיו רגילים לנצח, לכאלו שצריכים להילחם בציפורניים רק בכדי לשרוד אינו פשוט כלל. הם נידונים לקריירה ארוכה של עמל רב ומתמיד והישגים בינוניים ללא תהילה. שמם לא יהיה מוכר לקהל הרחב, ובהתאם לכך גם ההכנסות שלהם לא יהיו גבוהות.
כמו מרבית אלו שצופים בהם, גם הם יודעים שיצטרכו להמשיך ולעבוד בכדי להתפרנס לאחר שיפרשו ממשחק פעיל. במובן הזה, ספורטאים אלו הם לא רק גיבורים בעיניי, אלא גם קרובים יותר אלינו, אנשי היום-יום מאשר אותם כוכבים גדולים.
גם הוא בילה קצת תחת אור הזרקורים. קוורי(צילום: AFP)
לעיתים קורה שאותם ספורטאים חווים הצלחה ספורטיבית נדירה ומוצאים את עצמם תחת אור הזרקורים הבוהק של המגרש המרכזי (או בחולצה הצהובה של מוביל הטור). כך אכן קרה השנה בטורניר ווימבלדון. עקב חולשה פיזית ומקצועית של המדורגים הבכירים, נחשף הקהל הרחב אל הסאם קוורים והז'יל מולרים של הענף. שניים מאותם ספורטאים אנונימיים הממלאים את השורות, מזיעים ומתנשפים בדרכם להינגף מול הפורהאנד עתיר הספין של רפא או הדיוק המשתק של פדרר בדרכו לתואר נוסף.
הבה ונבחן מקרוב יותר את המקרה של ז'יל מולר. המחבט הבכיר בהיסטוריה של לוקסמבורג הקטנטנה, החל לשחק טניס כבר בגיל חמש. בשנת 2001 כשהוא בן שמונה עשרה, עשה מולר את צעדיו הראשונים בסבב המקצועני. כעבור שלוש שנים בסבב הוא למד ללכת ונכנס לראשונה לתוך המאיה הראשונה בדירוג ה-ATP.
הגיע לשיאו דווקא בגיל 34. מולר(צילום: AP)
עליות ובעיקר מורדות אפיינו את שבע השנים הבאות שלו, עד שבשנת 2011 הוא סוף סוף שובר את מחסום החמישים של הדירוג. רק השנה, בגיל 34 ושש עשרה שנים לאחר תחילת הקריירה שלו, מצליח מולר לראשונה בחייו להתברג לתוך הטופ 30.
כעת בעקבות הטורניר המוצלח שרשם, הוא יכול לחגוג את דירוג השיא שלו בקריירה (22). אגב, זהו נצחונו השני של מולר על נדאל במסגרת טורניר ווימבלדון, כאשר בין שני הניצחונות הללו מפריד פער של שלוש עשרה שנים.
מבחינה כלכלית, מולר חי ומתפרנס מטניס. הוא בוודאי אינו נהנה מהכנסות גבוהות במיוחד (יחסית לשחקנים בדירוג דומה לשלו), מה גם שיש לזכור כי טניס הוא ענף ספורט יקר מאוד לתחזוק (צוות אימון, טיסות, מלונות). על פי התרשים ניתן לראות שלאחר שנים רעות מבחינת הכנסה, השנתיים האחרונות היו הטובות ביותר בקריירה שלו. כאשר בשנה שעברה הוא הרוויח מטניס בלבד 800 אלף דולר, סכום שמהווה שיא הכנסות עבורו (ראו גרף).
בשל כל הדברים האלה, מולר הוא גיבור ספורטיבי וראוי לשמש כמקור להשראה. בנוסף, מעניין לנחש כמה מבין קוראי טור זה יכולים לומר לעצמם שהם מדורגים במקום ה-22 בעולם? ואם להתפרע, אז אני מוכן לכלול בסקר הדמיוני גם מקצועות ספורט לא שגרתיים כמו אכילת נקניקיות או חיטוט באף ברמזור.
אז מדוע שנזלזל במולר (53.5% הצלחה בקריירה) או בדומים לו? אני בעצמי מעריץ של ז'יל מולר. אני שואף להיות כמו מולר: שאפתן, מתמיד מול הקושי, יודע להתגבר על הפסדים ולנצח.
לפנייה לכתב/ת 
ז'יל מולר
צילום: EPA
מומלצים
