האזרח אדוסי: בן המהגרים שייצג את ישראל

יום שלישי האחרון, 17:00, אולם הכדורסל בכפר הירוק. מי שבמקרה הזדמן למקום עשוי היה לחשוב שהפועל ת"א עורכת מבחנים לזר חדש לקראת העונה הקרובה. אלא שהסיפור שונה לחלוטין. השחקן שרץ וקלע בגופייה מספר 8 הוא יובל אדוסי.

רק בן 16, מתנשא לגובה של 1.90 מ', בן זקונים מתוך ארבעה אחים. ההורים, דייויד ואסתר, הם מהגרי עבודה מגאנה שהגיעו לישראל לפני יותר מ-20 שנה ומתפרנסים מעבודות ניקיון. יובל הפך לסמל של מחלקת הנוער האדומה.

הסמל של מחלקת הנוער של הפועל ת"א. אדוסי(צילום: ראובן שוורץ)

הנער, שהחל לשחק כדורסל בכיתה ו' במסגרת פרויקט של הפועל ת"א בבית הספר "ביאליק-רוגוזין" בדרום העיר, נחשב לאחד הטובים בארץ לגילו. בזכות הכישרון, והעובדה שהוא משתייך לנבחרת הקדטים שתטוס באוגוסט לאליפות אירופה, המדינה הסכימה להעניק לו אזרחות.

"שמחתי מאוד כשקיבלתי את האזרחות, כי עכשיו אני יכול לייצג את המדינה ולטוס עם הנבחרת, אבל תמיד הייתה לי תחושת שייכות לישראל. גם כשלא היה לי פה מעמד חוקי", מספר אדוסי. "הייתי פעמיים בחיים בחופשה בגאנה, והרגשתי מאוד מוזר, לא שייך. אני לא מדבר את השפה שלהם, והמנטליות שלי ישראלית. אני לא רואה את עצמי חוזר לחיות בגאנה. העתיד שלי כאן".

הוא מעט ביישן, מתקשה לבטא את תחושותיו בעניין ילדי המהגרים. ישי משה, הכרוז של קבוצת הבוגרים והאחראי האדמיניסטרטיבי של מחלקת הנוער, שמלווה אותו במשך לא מעט משעות היממה, נשמע הרבה יותר כעוס. "הילדים האלה נולדו פה, חיים פה, מרכז החיים שלהם פה", אומר משה. "יובל אמר בעצמו שבגאנה הוא מרגיש זר. אז מה אם הוא לא יהודי? צבא הוא יעשה ובעזרת השם יתחתן פה. למה שילדים כמוהו לא יקבלו אזרחות?".

תחושת שייכות לישראל(צילום: ראובן שוורץ)

אימוני כדורסל בלי סל

ההתחלה שלו בעולם הכדורסל לא הייתה קלה. "לא אשכח את זה אף פעם", מספר אדוסי. "בשנה הראשונה שלי ב'ביאליק-רוגוזין' עוד לא היו סלים במגרש, אז במשך שנה פשוט רצנו הלוך חזור, כידררנו, התמסרנו באימונים, אבל לא זרקנו לסל כי לא היה לאן. במשחקי הבית בליגה היינו מגיעים לכפר הירוק. המצב היה הזוי, כי זאת הייתה הפעם היחידה במהלך השבוע שהיינו פוגשים סל אמיתי".

בהפועל ת"א קלטו מהר מאוד עד כמה הנער שמתגורר בשכונת התקווה מוכשר, וצירפו אותו לפני שנתיים לפרויקט המשותף עם הכפר הירוק. אדוסי מתגורר בפנימייה ומתאמן באקדמיה של המועדון. "עלות השהות בפנימייה לילד ממצב סוציו-אקונומי סביר היא יותר מ-20 אלף שקל", מספר יו"ר המחלקה ראובן סלטר. "לזה צריך להוסיף את העובדה שלהיות חלק מקבוצת כדורסל בגיל צעיר עולה 500-400 שקל לחודש. יובל כמובן לא משלם, כי הוא פרויקט לא רק בקטע של כדורסל אלא במהות שלנו כהפועל ת"א. כמוהו יש פה ילדים ממוצא אתיופי, אוקראיני, פיליפיני ולטבי".

כ-20 נערים מתגוררים כיום במסגרת האקדמיה האדומה בכפר הירוק. רוב הסיכויים שמרביתם לא יצליחו לממש את החלום ולהפוך לשחקנים בקבוצה הבוגרת או בכלל, אבל לאנשי מחלקת הנוער זה פחות מפריע. "אין מה לעשות, זאת המציאות אצלנו ובמקומות אחרים, אבל אם הצלחנו להפוך את החניכים לאנשים טובים יותר, את שלנו עשינו", מציין משה. "אנחנו רואים את זה בשנתון האחרון שסיים י"ב באקדמיה שלנו. יותר ממחציתם משרתים היום ביחידות הכי מובחרות בצבא. ספק אם תסריט כזה היה קורה אילו הם לא היו כאן".

החל להתאמן בכלל בלי סלים. אדוסי בפעולה(צילום: ראובן שוורץ)

אדוסי עצמו מדבר על תהליך הקליטה בפנימייה: "לא קל לשלב את הכדורסל עם הלימודים. קמים בשש בבוקר ומגיעים לאימון ראשון. אחרי זה אוכלים יחד בחדר האוכל, לומדים עד הצהריים, נחים, ואז עוד אימון כדורסל, חדר כושר או פילאטיס. התרגלתי לזה". ומי שדואג לממוצע הבגרויות שלו בעקבות העומס, יכול להיות רגוע. "עשיתי כבר 30 אחוז מהבגרויות, וכרגע הממוצע הוא 86. אני מאמין שאצליח לשפר אותו בשנה הבאה".

"את האחים שלי גירשו"

לנבחרות הגיע אדוסי לפני שנתיים, אחרי שאותר במבחנים לטרום-קדטים, אבל עד לפני חודש לא יכול היה לטוס למשחקים. "העובדה שלא הייתה לי אזרחות פגעה בי מאוד", הוא מספר. "רק השנה יצאו הקדטים לטורניר הכנה בחו"ל ולא נתנו לי לטוס".

על תהליך קבלת האזרחות מספר משה: "הוגשה בקשה מסודרת, אבל ממה שהבנו זה נעצר אצל שר הפנים. השנה, כשבאיגוד הבינו שהוא יהיה בסגל הסופי של הקדטים לאליפות אירופה, הם הכניסו את זה להילוך גבוה". אדוסי: "הגעתי למשרד הפנים עם אמא, והיא הייתה בעננים. שמחתי מאוד כי סוף-סוף אני יכול לייצג את המדינה, לטוס עם הנבחרת ולשחק".

שמח לייצג את הנבחרת(צילום: ראובן שוורץ)

לשני אחיו הגדולים, אנדריי בן ה-21 וקווין סטאר בת ה-20, המדינה פחות חייכה. "הם נאלצו לעזוב כשהיו בני 5-4, אפשר להגיד שגירשו אותם. הם גרים עם סבא וסבתא בגאנה. למזלי, לאחותי אנסטסיה, שגדולה ממני בשנה, כבר נתנו תעודת זהות. אין לי מושג מה ההבדל בינה לבין האחים הגדולים שלי, אבל לפחות היא קיבלה".

"אם יובל לא היה מקבל אזרחות, אחרי כיתה י"ב המדינה הייתה יכולה לזרוק

אותו במתקן חולות, ומשם בחזרה לגאנה", אומר משה. "שכחנו מה זה להיות אנשים במדינה שלנו". ואדוסי מוסיף: "בלי הפועל אני לא יודע איפה הייתי היום. יש לי חברים שמשוטטים ברחובות כל הזמן, ויכול להיות שזה גם היה העתיד שלי. אני רוצה שהסיפור שלי יהיה השראה לילדים מדרום ת"א. חשוב לי שהמנהיגים של המדינה יראו אותנו, שאנחנו לא שקופים".

ומה לגבי העתיד? נכון לעכשיו החלומות שלו צנועים: "אני רוצה להצליח בלימודים ולהמשיך להתקדם בכדורסל. להיות בגיל 22-21 שחקן בקבוצה הבוגרת של הפועל, ומשם השמיים הם הגבול". ומשה מסכם: "מספר שמונה כזה מוצלח לא היה לנו מאז שמעון אמסלם. החלום שלי הוא לשאוג בעוד כמה שנים במשחק בית של הבוגרים – מספר שמונה, יובל אדוסי!".