שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כשפוליטיקה וביטחון מתנגשים
    דווקא בסוגייה כל כך רגישה כמו הר הבית, אנחנו רואים שוב חלק משרי הממשלה מנהלים ביניהם תחרות. במקום להתכנס בשקט ובאחריות - תחת פיקודו של ראש הממשלה, להניח בצד כל מחלוקת פוליטית ולנהל תהליך מושכל וחכם - עסוקים נבחרי הציבור במי יגיב יותר מהר, מי יצייץ יותר מהר ומי יהיה קיצוני יותר

    המשבר האחרון סביב הר הבית והממלכה הירדנית הוא שיעור דיפלומטי מרתק על היכולת לקחת אירוע ביטחוני מקומי ולהפוך אותו למשבר מדיני אזורי. מרגע הדיווח על רצח השוטרים בהר הבית, דרך הצבת המגנומטרים ועד למשבר עם ירדן, פעלה צמרת ההנהגה של ישראל כאחוזת אמוק וחסרת

    מנוחה הגובלת בחוסר אחריות משווע.

     

    בליל ההודעות, הציוצים, הראיונות והדיווחים של חלק משרי הממשלה בנושאים הביטחוניים, נראים כאילו מדובר בחבורה של אנשים שמזיזים כיסאות על הטיטניק ולא בחבורה של אנשים שאמורים לנהל באחריות ובזהירות סוגיות ביטחוניות רגישות ונפיצות.

     

    תהליך קבלת ההחלטות המדיניות והביטחוניות במשבר הנוכחי היה מורכב ומסובך. תהליך שנעדרה ממנו תפיסה ביטחונית סדורה. במקום להתלכד סביב מערכת הביטחון, להוביל בשקט ובערמומיות תהליכים מול שכנותינו והרשות הפלסטינאית ולפסוע בעדינות, אך בנחישות, סביב המוקשים שהונחו לפתחה של המדינה, החליטו חברי הקואליציה והשרים הבכירים לכבס את הכביסה בחוץ ולבקר את כל המסגרות הנוגעות בדבר. למה ואיך קורה הדבר הזה?

     

    מערכת הביטחון נחלקת באופן כללי לשתי מערכות היררכיות שונות כששר הביטחון מופקד על הצבא, וראש הממשלה מופקד על השב"כ, המוסד, הועדה לאנרגיה אטומית, המועצה לביטחון לאומי, הקבינט הביטחוני ועוד. בפועל, העוצמה הביטחונית הממשית נמצאת בידיו של ראש הממשלה. במציאות הזו, וביתר שאת במשבר האחרון, ראינו באופן ברור את המתח בין הזרוע הביטחונית לזרוע הפוליטית. תפקידה של המועצה לביטחון לאומי, שאף עוגן בחוק ב-2008, לתכלל בין כלל הגופים, נכשל בדרך כלל בשל תרבות ארגונית שלילית ופגומה שיש בינו לבין יתר גופי הביטחון.

     

    המורכבות היותר גדולה נוגעת לסמכות העליונה בקבלת החלטות ביטחוניות - הקבינט המדיני ביטחוני. הקבינט, בדומה לממשלה, נשען על הרכב קואליציוני של מספר מפלגות. בחלק מהמקרים שר הביטחון איננו מאותה המפלגה של ראש הממשלה, כך שבין השניים מלכתחילה מתקיים עימות פוליטי. במציאות הזו, במקום שחברי הקבינט הביטחוני יעטו על שכמם את גלימת האחריות הלאומית, אנחנו רואים שוב ושוב כיצד הם משתמשים גם באזור המקודש הזה לקידום צרכים פוליטיים.

     

    קצרה היריעה מלתאר אירועים חוזרים ונשנים של השפעות הפוליטיקה על תהליך קבלת ההחלטות במישור הביטחוני. לדוגמה, בחודשים שקדמו למבצע עופרת יצוקה ראש הממשלה דאז אולמרט שאף לצאת למבצע צבאי בטווח זמן קצר על מנת להפסיק את ירי הטילים, אך התנגדותו של שר הביטחון ברק, ורצונו לפעול במסלול של מדיניות הכלה מול המצרים, לא אפשרה את פתיחת המערכה אלא כעבור חודשים רבים.

     

    דוגמה נוספת, ואולי המסוכנת ביותר מבין הדוגמאות, היא הדרך שבה אושר מתווה הפסקת האש במבצע "צוק איתן". ראש הממשלה נתניהו גיבש מתווה להפסקת האש מספר רב של ימים לפני שהיא בפועל נכנסה לתוקף. ראש הממשלה לא הצליח להשיג את הרוב הפוליטי הנדרש בקבינט להפסקת האש ולבסוף פעל מתוקף חוות דעת משפטית שקיבל מהיועץ המשפטי לממשלה. זאת אומרת, שבפעם הראשונה מאז הקמת מדינת ישראל, מתווה הפסקת האש לא עובר את התהליך הממשלי התקין, דבר שהביא את המדינה למהלך הלחימה הארוך ביותר במלחמות ישראל למעט מלחמת השחרור.

     

    דווקא בסוגייה כל כך רגישה כמו הר הבית, אנחנו רואים שוב חלק משרי הממשלה מנהלים ביניהם תחרות. במקום להתכנס בשקט ובאחריות - תחת פיקודו של ראש הממשלה, להניח בצד כל מחלוקת פוליטית ולנהל תהליך מושכל וחכם - עסוקים נבחרי הציבור במי יגיב יותר מהר, מי יצייץ יותר מהר ומי יהיה קיצוני יותר. במובן הזה, אנחנו הציבור ששלחנו אותם לשם נאלצים לצפות במחזה תעתועים ובזירת קרב פוליטית מביכה. בעיתות משבר האזרח הפשוט מסתכל כלפי מעלה, אל מקבלי ההחלטות. במקום לקבל הנהגה שקולה, אחראית, מהימנה ובטוחה, רואה אותו אזרח את האנשים ששם בהם את מבטחם נגררים לסחרור מדיני וביטחוני מסוכן וכל זאת על מנת לגרוף את מנת הלייקים היומית.

     

    הכותב היה מזכיר הממשלה בין השנים 2007-2009

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כשפוליטיקה וביטחון מתנגשים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים