שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    במקום לשמוח שבתי מתחתנת, התמלאתי פחד
    ידעתי שמוקדם מדי להצעה, ידעתי שהדרך עוד ארוכה, ידעתי על הקשיים והפערים הרבים ששררו ביניהם, ידעתי שאין ולא היו להם הרבה רגעי שקט ושלווה בזוגיות הקצרה הזאת, ידעתי רק מה שאימא יכולה לדעת - שעדיין לא בשלו היחסים ושבתי צריכה עוד זמן (ואולי גם הוא). אבל מה שהכי נורא זה שידעתי שזה לא "זה"

     

    האמת על הצעת הנישואין המודרנית    (בימוי, עריכה ואפטר אפקטס: אסף קוזין מגישה: אלכסנדרה לוקש)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    בוקר אחד, ללא הודעה מוקדמת, הוא התקשר והכריז בשמחה: "אני מתכנן להציע נישואים לבת שלך!". נעתקה נשמתי. המילים התבלבלו לי, הדם אזל מגופי, וחולשה אדירה פקדה אותי. אכן, התרגשות גדולה. מלמלתי "איזו הפתעה" ו"בהצלחה". הוא ניסה להרגיע את התרגשותי וציין שהתקשר כדי לקבל את חוות דעתי לגבי צבע הטבעת. עניתי שמה שהכי חשוב זה לא זהב לבן או צהוב, אלא שהטבעת תתאים לאופי ולמראה של בתי ושתהיה קטנה ועדינה מאוד.

     

    השיחה הסתיימה. שום רצון או רגש לשתף את הקרובים לי לא היה בי, והרגשתי רע מאוד. רציתי להתעורר מהר מהחלום הזה שהפך פתאום למציאות. התביישתי מאוד ברגשותיי השליליים ולא הבנתי מאיפה הם הגיעו. הרי אני אמורה לשמוח שהבת שלי מתחתנת. כל אימא שואפת לראות את בתה מתחת לחופה. אז מה עובר עליי בעצם? לאט-לאט התחלתי להבין שמה שעוטף אותי הוא פחד, פחד שהולך ומשתלט עליי. הבנתי שככה מרגישים כשנבהלים ופוחדים.

     

    ידעתי שמוקדם מדי להצעה, ידעתי שהדרך עוד ארוכה, ידעתי על הקשיים והפערים הרבים ששררו ביניהם, ידעתי שאין ולא היו להם הרבה רגעי שקט ושלווה בזוגיות הקצרה הזאת, ידעתי רק מה שאימא יכולה לדעת - שעדיין לא בשלו היחסים ושבתי צריכה עוד זמן (ואולי גם הוא). אבל מה שהיה הכי נורא זה שידעתי שזה לא "זה".

    מחשבות של אימא. אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
    מחשבות של אימא. אילוסטרציה(צילום: Shutterstock)
     

    המחשבות החלו להציף אותי והשאלות לא הרפו: האם הייתי צריכה לעצור אותו באותה שיחת טלפון ולהסביר לו את מה שאני באמת חושבת? היה לי ברור שכלל לא שאלו אותי אם זה מתאים, וששיחת הטלפון הייתה רק כדי לברר איזה צבע טבעת עדיף ותו לא. ובחיי שרציתי מאוד שיהיה להם טוב, רציתי מאוד לגלות שאני טועה, רציתי - אבל לא יכולתי. כן הבנתי מדבריו שהוריו שותפים להחלטה ולשמחה. אבל היה לי ברור שהם יהיו שמחים ומאושרים מכך מאוד. הרי לא בכל יום מוצאים כלה עם טייטלים שאינם מביישים אף משפחה, ולא, אני ממש לא "אימא פולניה" ומשוחדת.

     

    ולמרות זאת, המחשבות לא נתנו לי מנוח. חששתי שהבחור אינו מכיר את טעמה של בתי, ויותר מזה - שהבחור אינו מכיר אותה כלל. סגנון החיים שלה שונה בתכלית מסגנונו, הם לא חושבים אותו דבר, הם לא רואים אותו דבר. אז חתונה?! מצד אחד, אני מכירה את בתי ואני בטוחה שהיא עדיין לא במקום הזה, ואם כן - אז לא במהירות כזו. ומצד שני, לא יכולתי שלא לחשוב שאולי היא כן רוצה להתחתן עם הבחור, אולי הוא גבר חלומותיה, האביר על הסוס הלבן, ואני סתם אימא היסטרית?

     

    כל כך הרבה סימני שאלה. לא יכול להיות שהפכתי להיות כזו פסימית. החלטתי להסיט את המחשבות למקום טוב יותר. ידעתי בוודאות איזו טבעת הבת שלי חולמת לקבל. אני מכירה אותה היטב ויודעת בדיוק מה הסגנון שלה. "עדינות" היא מילה נרדפת לשמה. נזכרתי איך פעם, כשהיא הייתה חולה, ניגשתי איתה לביקור אצל הרופאה והתלוננתי בפניה על כך שצבע עורה לבן כמו הקיר. לעולם לא אשכח את תשובתה של אותה רופאה, תשובה שנאמרה ספק ברצינות ספק בהומור: "היא לבנה מכיוון שהיא אריסטוקרטית", אמרה. כמה צחקתי. היא כל כך צדקה. כי בכל מה שקשור לאופנה וסטייל, תמיד ידעתי שבתי היא מינימום בת אצולה.

     

    ופה פתאום הבזיק במוחי רעיון, אולי מתוך ייאוש ואולי מתוך תקווה: אם שיחת הטלפון עסקה אך ורק בצבע הטבעת, אזי הטבעת היא שתקבע את גורל החתונה. הטבעת תהיה אבן הבוחן, והיא תעזור לי להחליט אם טועה אני או צודקת. אם הטבעת תתאים בסגנון ובמידה, מוטב לי כי אגזור על עצמי שתיקה מוחלטת. לעומת זאת, אם הטבעת לא תתאים במידה ובסגנון, אני בבעיה. מבחינת מידה, הנחתי שלא תהיה לבחור בעיה. אם יש שכל בראשו, הוא כבר ידאג לקחת את אחת מטבעותיה בטרם ההזמנה ויתאים בדיוק את המידה. קל שבקלים. אבל הסגנון? הסגנון חייב להיות עדין.

    ידעתי שלא כל טבעת תתאים לה (צילום: Shutterstock)
    ידעתי שלא כל טבעת תתאים לה(צילום: Shutterstock)
     

    הסקרנות אכלה אותי, הימים עברו, וערב אחד נשלפה הטבעת. לפני שמצמצתי כל העולם ואשתו כבר הרימו לחיים והתחילו לבחור שמלות וחליפות. ואני? אני לא ידעתי מה לומר, אפילו לא ידעתי איך לעשות את עצמי שמחה. חיכיתי בסבלנות לראות את הטבעת, והמתח גבר מדקה לדקה. בעולם הדיגיטלי הכול נראה מושלם. הטבעת נצצה על האצבע העדינה. אבל ידעתי שאין כמו מראה עיניים, והסימן הראשון לא איחר להגיע. "צריך על הבוקר להקטין את הטבעת, היא גדולה עשרות מונים", אמרה לי בתי על שיחת הטלפון הראשונה שקיבלתי ממנה.

     

    המינימום הנדרש היה למצוא טבעת במידה הנכונה, וגם זה לא נעשה?! התעצבנתי. עצם העובדה שלא נקט כל יוזמה הכעיס אותי מאוד. ובכל זאת ניסיתי לנחם את עצמי שאני מגזימה ושעוד לא אפסו הסיכויים. החלטתי לתת צ'אנס כדי לראות את הטבעת מקרוב. ואז הרגע הגיע ונפגשנו, הטבעת ואני. התלהבתי, אפילו השמעתי קולות מוגזמים של התלהבות. הייתי חייבת להתלהב, לא יכולתי לנהוג אחרת במעמד הזה. והטבעת באמת הייתה יפה, יפה מאוד אפילו, אבל רחוקה מאוד מהטבעת שאני יודעת שבתי רצתה.

     

    כמובן שהבת שלי נראתה בעננים בעיני הסביבה, אבל לא בעיניים שלי. וכמובן שלא רציתי להיות בתפקיד משביתת השמחות. אתם כבר מבינים שמבחינתי הטבעת לא נענתה לתפילותיי, לא עמדה במבחן הציפיות והתוצאה. קיוויתי שאני טועה, כעסתי מאוד על עצמי, כעסתי במיוחד על העובדה שלא יכולתי להגיד את אשר על ליבי וחששתי שאני טועה. ניסיתי להבין היכן התבלבלתי. ניסיתי לקחת אוויר ו"לחשב מסלול מחדש". וכעת אני משאירה לכם לחשוב על כך - האם רגשותיה של אימא עלולים להתברר כשגויים.

     

    - המשך יבוא -

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "במקום לשמוח שבתי מתחתנת, התמלאתי פחד"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים