שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    12 שנה להתנתקות - והקראווילות עוד כאן: "חוסר אמון ברשויות"
    עשרות משפחות שפונו מגוש קטיף עדיין לא זכו לפתרון קבע וממשיכות להתגורר בקראווילות שהוקמו כפתרון זמני לפני 12 שנה: "כל הזמן אומרים לך אוטוטו, תוך שנה, תוך שנתיים. זה יוצר תסכול". תנופת הבנייה לאחרונה מובילה לאופטימיות, אך הגעגוע לגוש קטיף נשאר: "עוד נחזור לשם"

     

    הקראווילות עדיין כאן: 12 שנה להתנתקות    (צילום: בראל אפרים)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    12 שנים עברו ומיליארדי שקלים הושקעו מאז יצאה לדרך תוכנית ההתנתקות בקיץ 2005. למרות שהוקמו שתי מנהלות מיוחדות, בוועד מתיישבי גוש קטיף טוענים כי כ-160 משפחות שגרו בגוש ופונו במסגרת התוכנית עדיין מתגוררות כיום בקראווילות ולא הגיעו למנוחה ולנחלה. "יש עוד כברת דרך לעבור, אבל רואים את האופק", אומר נתן בר, תושב קטיף לשעבר, שעדיין מתגורר בקראווילה ביישוב אמציה.

     

    במנהלת שאמונה על הטיפול במפונים באחריות השר אורי אריאל אומרים כי בפועל מדובר בכ-100 משפחות, שבימים אלה רובן נמצאות בתהליכים מתקדמים לפתרון קבע.

     (צילום: בראל אפרים, ינון קדרי, AFP)
    (צילום: בראל אפרים, ינון קדרי, AFP)

    בשלושת יישובי הקבע החדשים שהוקמו במיוחד עבור המפונים - למשפחות יש תקווה בתקופה האחרונה. אחרי שנים רבות בקראווילה החלו בחודשים האחרונים ליישר את הקרקע בנווה ים עבור בתי קבע למפונים, וכ-20 משפחות מכפר דרום החלו בבניית הבתים הראשונים בשכונה המיועדת להם בניר עקיבא.

     

    הקראווילה של משפחת שלמון באמציה (באדיבות המשפחה)
    הקראווילה של משפחת שלמון באמציה(באדיבות המשפחה)

    בית הקבע של משפחת שלמון באמציה (באדיבות המשפחה)
    בית הקבע של משפחת שלמון באמציה(באדיבות המשפחה)

    הבית בגוש קטיף שבו התגוררה משפחת שלמון לפני ההתנתקות  (באדיבות המשפחה)
    הבית בגוש קטיף שבו התגוררה משפחת שלמון לפני ההתנתקות (באדיבות המשפחה)
    המצב ביישוב אמציה בחבל לכיש הוא דוגמה טובה לתלאות שמשפחות רבות של מפונים נאלצו לעבור. נתן בר מספר כי מהרגע הראשון שהיישוב עלה על הקרקע החלו הבעיות: "נתקלנו כמעט בכל חסם בירוקרטי אפשרי. במקום שהמדינה תשכיל לקדם את העניינים ולהבין שצריך לדלג על כמה משוכות - כדי שאנשים שלא חטאו בשום דבר יקבלו כמה שיותר מהר את פיסת המגורים שלהם - כמעט כל גוף שהיינו מולו גרם לאיזושהי חסימה".

     

    בלהה שלמון, גם היא חברת הקהילה, הוסיפה: "כאב לנו שבשביל לעקור היה מי שידפוק על השולחן והדברים רצו בלי עיכובים ובירוקרטיה, ואחרי זה הכול כבר היה צריך להיות על פי הנייר, כל פקיד שהיה לו כוח יכול היה לעצור ולעכב".

    קראווילה באמציה (צילום: בראל אפרים)
    קראווילה באמציה(צילום: בראל אפרים)

    בניית מבני הקבע (צילום: בראל אפרים)
    בניית מבני הקבע(צילום: בראל אפרים)

    גם מנהל ועד מתיישבי גוש קטיף, אליעזר אוירבך, מפנה אצבע מאשימה כלפי המדינה בכל הקשור לעיכובים ומזהיר מפני מקרים דומים בעמונה ובמיגרון: "המדינה לא יודעת להקים יישובים בצורה מהירה. השיטה הרגילה לוקחת שנים. כל השנים דרשנו שיהיה קיצור תהליכים כדי לקצר את זה. במיגרון ובעמונה יהיה אותו סיפור".

     

    חלק מהעיכובים באמציה היו קשורים לעתירות של ארגוני סביבה ולבדיקות שרשות העתיקות נדרשה לעשות ביישוב, אך לא מעט מהעיכובים נבעו מבירוקרטיה פשוטה וממערכת שפעלה לאיטה. 12 שנים הן פרק זמן משמעותי עבור משפחה: ילדים נולדים, מתחתנים, מתגייסים ומשתחררים – והקראווילה עדיין נשארת.

    משפחת בר כיום. הקהילתיות עזרה למשפחות להחזיק מעמד (באדיבות המשפחה)
    משפחת בר כיום. הקהילתיות עזרה למשפחות להחזיק מעמד(באדיבות המשפחה)
    משפחת בר ליד ביתה בגוש קטיף לפני ההתנתקות (באדיבות המשפחה)
    משפחת בר ליד ביתה בגוש קטיף לפני ההתנתקות(באדיבות המשפחה)

    אחד הקשיים המרכזיים בקראווילות הוא הרגשת הזמניות, אבל גם לה יש תרופה, אומר בר: "הבעיה הגדולה היא שאנחנו כל הזמן בתחושת ארעיות. כל שנה אומרים לך אוטוטו, תוך שנה, תוך שנתיים. כל פעם מחדש. זה יוצר תסכול וחוסר אמון כלפי הרשויות בכל מיני מצבים. מה שמחזק פה את האנשים זה הקהילתיות. אם לא, אני לא יודע איך אנשים היו מחזיקים פה מעמד".

     

    החלה תנופת בנייה

    בתקופה האחרונה חל שינוי לטובה בקרב קהילת קטיף ביישוב אמציה. בחצי השנה האחרונה החלו המשפחות הראשונות להיכנס לבתי הקבע והיישוב נמצא בתנופת בנייה. בלהה שלמון נכנסה לביתה החדש בחנוכה. "זה סוג של מנוחה ונחלה, לא יודעת אם נסגר לי מעגל. אני פה בבית בנוי, אבן, יציב, בית שתכננו וחלמנו עליו, אבל גוש קטיף הוא עדיין מקום שקיים ואני מאמינה שביום מן הימים עם ישראל עוד יחזור לשם". 

    פינוי נווה דקלים בשנת 2005 (צילום: ירון ברנר)
    פינוי נווה דקלים בשנת 2005(צילום: ירון ברנר)
    למרות הקשיים במגורים בקראווילה לאורך זמן סיפרה שלמון כי הם עשו הכול כדי לתת למקום תחושה של בית: "הגענו לפה בהנחה שנגור פה כשנתיים, זו הייתה האמירה. אמרנו שנשים וילון ותמונה שיהיה לנו נעים בבית, למרות שזה רק לשנתיים, בסוף הן התארכו ל-12 שנה. מצד אחד הייתה שאיפה לבנות את הבית  ומצד שני דאגנו לחיות בצורה נורמלית בקראווילה שקראנו לה בית. לא לשקוע באי הוודאות שליוותה אותנו".

     

    לפני כשבועיים נערך בקהילה טקס הנחת אבן הפינה למבני הציבור של המשפחות, ובראשם בית כנסת על שם טלי חטואל ז"ל ובנותיה, תושבות גוש קטיף שנרצחו בפיגוע ירי בציר כיסופים. מדובר בשלב נוסף בבניית יישוב הקבע, אך בקהילה כבר חוששים שהכספים שהמדינה משקיעה במבנה לא יספיקו לצרכים.

     

    "התחושה היא שהמדינה צריכה לעשות חשבון נפש מאוד רציני", אומר בר. "אני לא מדבר רק על רמות הפיצויים או על מה שאנשים היו צריכים לעשות כדי לקבל אותם. כל התהליך של המעבר ושל הקמת הקהילות החדשות דורש חשבון נפש משמעותי מאוד". עם זאת, לאור הבנייה המתפתחת ביישוב והתחזקות הקהילה התחושה היא אופטימית. שלמון: "בהחלט רואים את האור שבקצה המנהרה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "12 שנה להתנתקות - והקראווילות עוד כאן: "חוסר אמון ברשויות""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    באדיבות המשפחה
    הקראווילה של משפחת שלמון באמציה. עברו לבית קבע
    באדיבות המשפחה
    מומלצים