"הקהל הישראלי - אולי הכי טוב באזור": הצ'יינסמוקרס עלו על נוסחה מנצחת

לפני כשלושה חודשים, במהלך טיול בארצות הברית, העברתי לא מעט שעות ברכב, בנסיעות אינסופיות ממקום למקום. הרדיו היה חברי הטוב (מלבד בעלי שיחייה) ועל אף שמדובר במדינה עצומה עם מאות תחנות רדיו, כמעט שלא נמצאה תחנה שלא השמיעה את הצמד הזה לפחות פעם בשעה. את המשפט "והנה שוב הצ'יינסמוקרס במקום הראשון", שמעתי לא מעט מפי השדרנים האמריקנים. "הם הדבר הכי גדול שיש כרגע בארצות הברית", הסביר לי חבר שגר בפילדלפיה, "כולם מדקלמים את השירים שלהם".

די נדיר שצמד מפיקים ודיג'ייאים בסדר גודל כזה מגיע להופעה בארץ הקודש בשלב הזה של הקריירה. לרוב, זמרים, להקות והרכבים בינלאומיים מסכימים להטיס את עצמם חצי כדור כשהם בתחילת דרכם או בסופה, או כשמדובר בחלק מסיבוב הופעות באסיה ובאירופה. הפעם לא מדובר באחת מהאפשרויות הנ"ל. הצ'יינסמוקרס (אלכס פל ואנדרו טגארט) נמצאים בשיא שלהם – אם מבחינת כמות ההשמעות בכל פלטפורמה אפשרית ואם מבחינת ההתלהבות העולמית מהם, שקיימת בקנה מידה עצום.

אתמול (ה') הם הגיעו ללייב פארק בראשון לציון (אפילו שכנראה סיפרו להם שהגיעו לתל אביב), להופעה אחת בלבד, במסגרת סיבוב ההופעות הבינלאומי שלהם Memories Do Not Open Tour, והרימו את עשרות אלפי האנשים שבאו לראות אותם. כ-12 אלף כרטיסים נמכרו - "סולד אאוט", כפי שנמסר מהפקת "בלוסטון גרופ לייב ניישן" שהביאה אותם לכאן בשילוב עם XL Extra Loud.

הלו"ז העמוס של השניים לא איפשר להם להישאר פה אפילו דקה אחת מעבר להופעה עצמה. אז אם ציפיתם לפגוש את הצמד החם מתמרח בבוץ ים המלח או מהלך מיוזע בין ההמון בכותל – כנראה תתאכזבו. אבל את האהבה לקהל הישראלי הם כלל לא חסכו.

הערב התחיל סביב השעה 20:00 עם דיג'יי יובל זך, והמשיך עם דיג'יי תומר מייזנר. אחריהם הגיע ההרכב הישראלי מקליפורניה בד רויאל (Bad Royale), ואז עלתה אניה בוקשטיין, שכבר מזמן הפכה למחממת לאומית ראויה (אומנם אין עדיין הרבה שירים ברפרטואר שלה, אבל השלושה שיש – עשו את העבודה).

עלו על נוסחה מנצחת. הצ'יינסמוקרס(צילום: ליאור כתר)

הקהל נכנס למצב דרוך, חמוש בסטיק לייטים וסמארטפונים מאירים, ולאחר כחצי שעה של המתנה קולנית - נכנס הצמד המדובר לקול שאגות.

את ההופעה התחילו בשיר חדש ורגוע יחסית בשם The One, ומשם במיקס דאבסטפי עברו לקטע שרמז על הלהיט Don't Let Me Down שהפיקו עם הזמרת Daya. אחרי כמה שורות עברו להקפצת הקהל במסיבת אש ועשן והרבה דאנס אלקטרוני.

אז הגיעו כמה שירים פחות מוכרים, בהם Inside Out ו-Until You Were Gone, אבל בשלב הזה התחיל הרומן של השניים עם הקהל: "ישראל אנחנו רוצים לשמוע אתכם שרים. אתם מרגישים טוב עכשיו? אם אתם שונאים את השיר הזה תעשו אצבע משולשת באוויר".

הצמד הצעיר אומנם צבר כבר לא מעט שירים והפקות מקוריות, אבל בהופעה בפארק החליטו לשלב הרבה קלאסיקות ושירים ידועים של אומנים אחרים. הראשון היה להיט הדאנס מלפני עשור Everytime We Touch של Cascada, שהפך גם הוא במהירות לקטע דאבסטפ שונה לחלוטין מהמקור.

אחריו הגיעו הנעימה המפורסמת של סרטי "רוקי", הפתיח הגאוני של הסרט "מלך האריות" ואף בוצעו גרסאות ל-Around The World ו-One More Time של דאפט פאנק. גם מחווה ללינקין פארק ולסולן צ'סטר בנינגטון, שהתאבד לפני שבועיים בדיוק - נכנסה להופעה עם השיר Faint.

(צילום: ליאור כתר)

הלהיטים הגדולים והמפורסמים של צמד המפיקים לא איחרו לבוא, ושולבו בצורה מאוזנת לאורך המופע. לפני Closer - שהקליפ שלו גרף "רק" 1.7 מיליארד צפיות ביוטיוב ואת הפזמון הארוך שלו לא מעט צעירים בארץ ובעולם יודעים בעל פה - אמרו השניים כי הם מרגישים בני מזל להיות בארץ, והודו לקהל.­­ "אנחנו מרגישים פה ממש ממש טוב, הגענו מרחוק וזאת פעם ראשונה שלנו בארץ היפה הזאת", צעקו בהתלהבות.

כהקדמה ללהיט השני הגדול - Paris, אמרו השניים כי שמעו שאוהבים לחגוג בתל אביב, והקדישו את השיר למשקה האהוב עליהם – טקילה.

(צילום: ליאור כתר)

לאחר כך מכן המשיך גארט, שהיה קצת יותר פעיל משותפו: "את השיר הבא אני רוצה שתשירו הכי חזק שאתם יכולים", מה שגרם לקהל לחכות בציפייה ללהיט נוסף, והוא אכן הגיע: I want something just like this שהפיקו יחד עם קולדפליי הבריטית, שיתוף פעולה שהקפיץ השנה את הצמד בעוד כמה דרגות, בעיקר בעולם הפופ.

גארט היה כה נלהב, עד שעצר באמצע השיר רק כדי לצעוק: "Your’e fucking amazing". בשיר אחר עשה זאת שוב, ואמר שלפעמים אפשר להגיע להופעה במצבי רוח שונים, לא תמיד טובים, "אבל כל זה לא משנה. מה שמשנה זה הקהל, והיום מדובר בקהל מיוחד, אולי הכי טוב שראינו בין ההופעות שלנו באזור".

(צילום: ליאור כתר)

כנראה כשיש בסיס של מוזיקת דאנס אלקטרונית, שעליה מוסיפים שכבת דאבסטפ מתכתית, יוצקים כפית של רימקסים עם להקות אינדי ובסוף מפזרים פירורי פופ מתקתקים – התוצאה היא מעין הכלאה בין לחם בריוש לעוגה עשירה שקשה מאוד להתנגד לה, גם אם כבר מלאים לגמרי במאכלים דומים.