כותבי ynet מציגים: הקראש הלא ממומש שלנו

הבחורה היפה מהנסיעה חזרה הביתה

היינו בדרך חזרה מאילת. ירדנו לצלול. אני לא זוכר אם ראינו אבו נפחא, צלופח מצוי או סתם סלט מלפפוני ים. אני כן זוכר את העובדה שלא היה לי מקום בתיק לנעליים, אז קשרתי את שרוכיהן וחיברתי אותן מחוץ לתיק. ועוד דבר אני זוכר: אני זוכר אותה. משיחות בינה ובין חבריה הבנתי שהם חבורה שירדה לעשות ביוטופ כחלק מעבודת הבגרות שלהם בביולוגיה. כמונו, גם פניהם היו למרכז הארץ.

התיישבנו יחסית מאחורה, וכבר כשהיא נכנסה ופסעה במעבר, משהו בתוכי התפוצץ. מבט אחד והייתי מאוהב. היא התיישבה שתי שורות מאחוריי, ורצה הגורל והחברים שלה התיישבו שתי שורות לפניי. היא נטשה את מושבה וכמעט לאורך כל הנסיעה עמדה לצידם וקשקשה. החלטתי שאני הולך על זה! עד סוף הנסיעה יש חמש שעות, שזה די והותר כדי להתבייש מלוא החופן, להתלבט, לחשוב על משפט פתיחה משכנע, לפסול אותו, לגייס חדש, לקום בהחלטה שעכשיו אני עושה את זה, להתיישב בכניעה, ואז לקום ולעשות את זה על אמת.

דמיינתי את הרגע שבו היא תפנה אליי ותפצח כך סתם בשיחה ידידותית, כי גם היא בסתר נתנה לליבה להיכבש. בראשי בניתי שוב ושוב תרחישים אין-ספור כיצד השיחה בינינו הולכת להתגלגל. בחלק מהתרחישים התפרעתי והגענו לשיחה אינטימית, בחלקם לידיים משולבות, באחרים - לנשיקה.

עצרנו בחצבה כדי לחלוץ רגליים והבנתי שזוהי שעת הכושר. אלא שבדיוק אז - מושא אהבתי נגוזה. התפוגגה כמקסם שווא. זה נשמע טרגי, זה נשמע מסתורי, אבל כנראה שסתם היה לה פיפי. המתנתי קרוב לדלת האחורית הקרובה למקום מושבה ומושבי, כביכול ללא סיבה ובכל זאת - מטרה נעוצה בליבי: לא אתן לה לעלות על רכב הברזל הארוך מבלי להחליף מילה, מבלי לרמוז לה על כוונותיי. האוטובוס הרעים כשהניע, וגלעד שאל אותי מלמעלה אם אני בא. אמרתי לו "רגע", אבל הבנתי שאין ברירה. כבר במדרגות הופתעתי לגלות שהיא כבר חמקה פנימה.

תומר און. מבט אחד והייתי מאוהב(צילום: אוסף משפחתי)

גלעד שאל מה קרה, ואני סיפרתי. לא היו דרושות לכך מילים רבות, ואני בקושי זוכר מה אמרתי, אבל הוא הודה שהיא חמודה והציע לגשת אליה בשבילי. סירבתי כדי שלא אתפס בעיניה כנקניק והמשכתי להתנקנק במושבי. הבטתי מבעד לחלון על האורות החולפים, סוגר הסכמים ביני לביני שעד הצומת הבא - אגש. ואז עד ים המלח. עד ערד. עד הרמזור. את כל ההסכמים ביני לביני הפרתי. הרגשתי כיצד כוחי מידלדל. הבחורה כלואה איתי בבטנו של לווייתן במשך חמש שעות, ואני מפספס הזדמנות פז שכזו.

גלעד היה ונותר גם היום איש מעש. הוא לא מותיר אבן לא הפוכה ולא מוותר על אף מטרה שהוא שם לעצמו. כאחד כזה הוא הפציר בי לגשת והבהיר שאין לו בעיה לעשות בשבילי את העבודה המלוכלכת ולפחות לשאול אם יש לה חבר. החלטתי שייתן לאומץ שלי להכריע את הדין. אלא שהאוטובוס התברר כמאסף, ואיפשהו באזור נס ציונה או רחובות או ראשון הפתיעה אותי אהובתי - וירדה. אחוז אימה והלם, שכן הייתי בטוח שעד תל אביב אין תחנות ויש הזדמנויות, מצאתי את עצמי עם המכנסיים למטה, ולא במובן הטוב של המילה.

תוכניות החירום החלו להישלף ממגירות מוחי תוך כדי כתיבתן ולעוף לכל עבר. סידרתי את האנדרלמוסיה במחשבות והבנתי שאיאלץ לגשת אל אחד מחבריה ולבקש את מספר הטלפון שלה. בתוכי כבר התרוצצו שלל ורסיות לשיחת הטלפון הזו, שבהן אני מסביר לה על כל מה שעברתי, אך מבלי לשים לב, כמי שמוכשר בחלומות בהקיץ, בזבזתי את משך הנסיעה הנותר. האוטובוס עצר בתחנה המרכזית, ואני וגלעד שמנו פעמינו לקווי אוטובוס שונים, שכן גרנו בקצוות רחוקים של העיר הגדולה כפר סבא.

הלכתי אל אחד הרציפים הרחוקים, חפוי ראש, אבל ומקונן על אהבה שמתה עוד בטרם הופחו בה חיים. דמיינתי שהיא מפתיעה אותי ונוקשת על כתפי. חלמתי שאני מסתובב והיא מחייכת אליי עם העיניים היפות האלה שלה, כשבקצה אצבעותיה היא מחזיקה את שרוכי נעליי ואומרת לי ששכחתי אותן באוטובוס. ואז בדקתי את התיק שלי כדי לוודא שהנעליים שלי עדיין קשורות אליו מבחוץ - וגיליתי שלא. הפנטזיה התנפצה נוכח המציאות, כשקמתי למהר בחזרה אל האוטובוס כדי לדרוש את נעליי שוודאי נותרו שם. ואז זה קרה: היא באמת מצאה את הנעליים שלי! הנה הן! הנעליים שלי! מוחזקות להן בשרוך בקצות האצבעות, כשבקצה השני של האצבעות עומד לו גלעד.

היא פגשה אותו ברציף הסמוך ושאלה אותו אם אלו הנעליים שלי. לא, היא לא ירדה בנס ציונה או רחובות או ראשון. היא כן עזרה לחברתה לרדת מהאוטובוס אבל מיד עלתה עליו בחזרה, מבלי ששמנו לב. וגלעד הוא איש מעש, כפי שציינתי, אחד כזה שלא נותן להזדמנויות לחמוק מידיו. אז הוא ביקש בשבילי את הטלפון שלה. נרגש, חזרתי לדמיונות על שיחתנו הראשונה, עד לרגע שבו סיפר לי כי הודתה - יש לה חבר. (תומר און)

הוא היה השילוב שחיפשתי: מצחיק אבל גם טוב לב

בכיתה ח' כבר כתבתי לעצמי ולחברותיי ספרים על בני נוער, אהבות והתאהבויות ראשונות. את אחד הספרים, "קיץ אחד ביחד", החלטתי להכניס למעטפה ולשלוח להוצאה לאור. הייתי בטוחה שהם יצחקו עליי: אני, תלמידת אולפנה דתית שמעולם לא היה לה חבר כי אין בנים בחייה ולא בבית ספרה - כותבת על אהבה. מה אני מבינה בזה?! להפתעתי, הספר לא רק פורסם אלא גם הצליח הרבה מעל המצופה. הבדיחה הכי גדולה היא שהפכתי לסופרת רבי מכר של סיפורי אהבה לנוער כשכל זה בא מהדמיון האישי שלי נטו, כי ההתאהבות הראשונה שלי הייתה בכלל בגיל 21.

זה קרה בלימודי התואר הראשון שלי באוניברסיטה. כמו בכל דבר אחר בחיי, גם כאן היו רק בנות. יצאתי לדייטים כמו כל נערה דתית בת 21, אבל לא מצאתי כל עניין וריגוש בשיחות האין-סופיות. היה קל לשעמם אותי. רציתי להתלהב, רציתי לצחוק, והם לא הצליחו לגרום לי לכך.

עד שהוא הופיע.

זה לא היה בקורס של ספרות אלא באחד הקורסים הכלליים שהוטלו על כל סטודנט. אני מניחה שהוא לא ידע ולעולם לא יידע שהוא בעצם היה הסיבה שבגללה חיכיתי לקורס הזה בכל שבוע. מהרגע שנגמר השיעור הייתי נכנסת לדיכאון שעכשיו יש לי עוד שבוע שלם עד שאראה אותו. הייתי ממש סופרת את הימים. הוא היה בחור מצחיק. הכי מצחיק בקורס. עיני כולם היו נשואות אליו. אבל הוא גם היה טוב לב ואינטליגנטי. זה היה בדיוק השילוב שחיפשתי, כי כל ה"מצחיקים" שיצאתי איתם פשוט נשפכו מאהבה עצמית, והאינטליגנטים היו משעממים ורשמיים. היו לו את כל הדקויות הנכונות, בכל המקומות הנכונים.

ליאת רוטנר. לא רק להסתכל ולהעריץ מהצד(צילום: אילנית תורג'מן)

התאהבות חד-צדדית היא מאוד נוחה. אימא שלי נהגה לתקן אותי כשאמרה: "את מאוהבת, אבל את לא אוהבת אותו. הוא לא כזה מושלם, רק נדמה לך שהוא ככה. את לא מכירה אותו. כשבאמת נכנסים למערכת יחסים הדדית, וכל אחד נותן ומקבל, רק אז את רואה את החסרונות שלו, את החולשות שלו, ואת לומדת לתמוך בו ולא רק להסתכל ולהעריץ מהצד".

להסתכל ולהעריץ. עד כמה שזה מתסכל ושובר את הלב, וגורם לנו לבכות כשאנו חוזרים הביתה בכל פעם מבלי שהצלחנו לזכות בו או להיפתח בפניו, זה גם מתוק. לצייר לבבות בהיסח הדעת בשולי המחברת, לצפות בקליפים ולדמיין שזה הוא הזמר ששר לך, לראות סרט רומנטי ולדמיין סצנה דומה שלך ושלו. זה מתוק, זה בלתי מושג. אבל זו התאהבות, לא אהבה.

ואת מנסה לשחזר את ההתלהבות וקוצר הנשימה הזה גם כשאת מוצאת אהבה הדדית, עם כל גילויי החסרונות והתמיכה שאימא שלך סיפרה לך עליהם. אלא ששם את מגלה רגש אחר, עמוק יותר ורגוע יותר: אותה התלהבות, רק בלי התסכול. אותו להט, רק שהוא בא לפעמים, ורוב הזמן זו שלווה של נוחות. ואז את גם מבינה שאת לא צריכה התרגשות ולחץ מהנוכחות שלו בחייך, אלא להפך - הקלה וחמימות של אושר. כי אושר, לטווח הארוך, לא אמור להיות מלחיץ. (ליאת רוטנר)

רציתי שתהיה הנשיקה הראשונה שלי, אבל מישהי אחרת שבתה את ליבך

התחלתי את תקופת התיכון מבלי שנישקתי מעולם בחור. התפתחתי יחסית מאוחר, ועד אז בנים לא עניינו אותי, לא בקטע הרומנטי לפחות. ואז הגעתי לתיכון, נערה צעירה וסקרנית בת 15 שרוצה לגלות הכול על הכול ולכבוש את העולם בסערה. ידעתי שאני רוצה לחוות את הנשיקה הראשונה שלי כמה שיותר מהר כדי להתקדם לדברים המעניינים באמת וחיפשתי את הבחור הראוי שיהיה בר המזל להיות זה שמנשק אותי בפעם הראשונה בחיי.

נטלי להב. תמיד יהיה לו מקום אצלי בלב(צילום: מריה ברודקין אמסלם)

מדי יום סקרתי את כל הבחורים שנראו לי מתאימים ואחרי שבוע ימים בערך - ראיתי אותו. הוא היה בחור גבוה מאוד, שחקן כדורסל כנראה, עם עיניים קצת מלוכסנות וחיוך שהאיר את כל החדר. גם מיד שמתי לב לשובל הבחורות שהלכו אחריו לכל מקום והעריצו אותו מרחוק, ולמרות שהיה כביכול מטרה קשה להשגה, החלטתי שהוא יהיה שלי.

רצה הגורל וכמה שבועות אחרי תחילת הלימודים עברתי לכיתה שהוא למד בה. הכרנו רשמית כחברים לכיתה, ואני כמובן שיחקתי אותה הכי קולית לידו, למרות שמתחת לפני השטח כבר הלכה ונרקמה לה תוכנית מפורטת וארוכת טווח שבסופה אני והוא ניסע יחד מחובקים אל עבר השקיעה. התקרבנו יותר ויותר, גילינו שיש לנו תחומי עניין משותפים, שאנחנו אוהבים את אותם הסרטים ושירים וסוגי בילויים, ומהר מאוד הפכנו לחברים טובים.

לצערי, בחורה אחרת, שלימים הפכה ל"נמסיס" שלי, תפסה את תשומת ליבו והפכה לחברה שלו, בזמן שאני נותרתי על תקן "הידידה הכי טובה". עד היום אני מרגישה צביטה קטנה בלב כשאני חושבת עליו ועל הפספוס הגדול של אותה אהבה גדולה שלעולם לא תתממש, בעיקר כי היום הוא כבר נשוי עם ילדים. מה שבטוח הוא שתמיד יהיה לו מקום קטן אצלי בלב. (נטלי להב)