חובט במוסכמות
הוא קורא לבנות בארץ עוד מגרשי גולף, נלחם בתדמית של הענף ועושה צעדים ראשונים כמקצוען. אסף כהן זכה בזהב במכביה וחולם לייצג את ישראל באולימפיאדה
מועדון הגולף בקיסריה הוא סוג של בועה, במובן החיובי של הניתוק. באמצע היום, בשיא החום, צעד אחד לתוכו - ואתה נמצא ביקום אחר לחלוטין.
הרעש מבוטל, כאילו הנחת על הראש אוזניות משוכללות, ופתאום אתה צועד בשבילים לצד מדשאות (או יותר נכון, נוסע בקלנועית), ברווזים שטים באגם (שנראה פסטורלי למי שלא צריך לעבור אותו בחבטה), ואנגלוסקסים מבוגרים ומסבירי פנים מאחלים לך יום טוב. מבחוץ המקום הזה עלול להיות מרתיע. סמל סטטוס אחד ענק שמשרת את העשירון העליון.
זו הזירה בה אסף כהן בן ה־23 מאור עקיבא זכה בטורניר הגולף במכביה האחרונה. ולא פלא שהוא עשה זאת. זהו המגרש הביתי שלו. כבנו של אלוף ישראל לשעבר, אבי כהן, אסף מעיד שנולד לתוך הגולף. הוא זוכר שעוד כילד בגן היה חוזר הביתה, מתקלח ויוצא לשחק. וגם חשוב לו להדגיש את החיבור לאנשי המועדון, ואת העזרה המשמעותית שקיבל מהם לאורך השנים.
אבל היום בסיס הפעילות שלו רחוק מקיסריה. כהן משחק בסבב המקצועני בדרום־אמריקה, ובשבוע הבא יחזור לשם כדי לפתוח עוד עונה. מדליית הזהב במכביה, תתפלאו, פתחה בפניו שער חדש ובלתי צפוי.
"קיבלתי כמה הזמנות לטורנירים גדולים בדרום־אפריקה, שנקראים 'סאנשיין טור'", מספר כהן. "חוץ מזה אני משחק בסבב שנקרא PGA לטינו־אמריקה, שהוא חלק מהסבב העולמי הבכיר. זו שנה ראשונה שלי, לאט לאט משתפרים ולומדים. למי שמתחיל קריירה מקצוענית זה המקום הכי טוב להיות בו".
ילדים בארה"ב יוצאים לדרך המקצוענית בגיל צעיר מאוד.
"לפני הצבא הייתי בארה"ב ושיחקתי עם גולפאי נחשב, שאחיו הוא המאמן הראשי בקולג' באריזונה. הוא הציע לי מלגה מלאה כדי להישאר ולשחק שם, ולא הסכמתי. רציתי לחזור ולעשות צבא".
השירות האט את ההתקדמות?
"שירתתי כספורטאי מצטיין, אבל זה לא היה פשוט, כי היום מתחיל בשש בבוקר, אתה חוזר הביתה בשלוש וחצי ומתחיל באימון. בחלק מהשירות הרגשתי נסיגה ביכולת, אבל היה גם חלק שבו המפקדים מאוד תמכו ועזרו לי".
אחד הסטריאוטיפים של הגולף הוא שבקושי זזים.
"זה לא נראה ככה מבחוץ, אבל מדובר בספורט שבו אתה חייב להיות בכושר ברמה מאוד גבוהה. במשחק אחד אתה צועד בין שישה לעשרה קילומטר, והוא אורך בין ארבע לחמש שעות וחצי כל יום, לפעמים בתנאי מזג אוויר לא קלים. טורניר נמשך ארבעה ימים, ואתה חייב להגיע ביום האחרון, במכה האחרונה, לגומה האחרונה, באותו כושר של המכה הראשונה. זה קשה. נכון שאני לא הכי חזק בעולם, וגולפאים שמשחקים איתי בסבב בנויים הרבה יותר טוב, אבל עבדתי על זה הרבה והקפדתי לעשות ריצות. כשאחזור לסבב, אתחיל לעבוד עם מאמן כושר אישי".
נראה שלא פחות חשוב הצד המנטלי.
"שחקני הגולף הטובים בעולם עובדים עם פסיכולוג ספורט. לי יש אחד מדהים, עמוס מיתר, ומהרגע שהתחלתי לעבוד איתו הרגשתי את השינוי. בעבר הפסקתי את העבודה איתו מסיבה כלכלית, אבל כשנכנסתי לסבב הוא הציע לעזור לי בהתנדבות, ושמתי לב לשיפור בהתנהלות שלי".
חשוב מאוד לעצור על הנקודה הזו שכהן הזכיר כבדרך אגב – העניין הכספי. בדומה לטניס, גולפאי במעמדו נלחם כדי להישאר תחרותי. "אני מחפש ספונסרים", הוא מספר. "היום אני לא מקבל מימון מאף גורם ממשלתי. עד עכשיו התקדמתי רק בזכות הכסף שהמשפחה השקיעה בי. זה עסק מאוד יקר. ארבעה חודשים עלו בסביבות 140 אלף שקל. הסבב לא מתקצב כלום – מלונות, רישום לטורנירים, נסיעות".
ואפשר גם להרוויח בתחילת הדרך?
"לצערי, בהתחלה לא הלך כל כך טוב ולא הרווחתי כסף. אני מקווה שבתחרויות הבאות כן ארוויח. בעזרת השם, בסוף השנה אעמוד בקריטריונים של הוועד האולימפי, ואז אוכל לקבל מהם מימון. בעבר הקריטריונים היו בלתי־אפשריים – להיות אלוף אירופה או אלוף עולם – אבל בעקבות ההצלחה של לטיסיה בק, שהיא שחקנית מדהימה, הם שינו קצת את הדרישות וכמו בטניס אתה צריך להיות בין 100 הראשונים בעולם".
אפשרי מבחינתך?
"אם אהיה מדורג 400 בעולם, אהיה באולימפיאדה בגלל הגבלת המתחרים מכל מדינה. לדעתי זו שיטה לא נכונה, אבל היא פועלת לטובתנו".
נראה לי שתפתיע כמה אנשים, שבטוחים כי כל שחקני הגולף סנובים שחיים באחוזה על הררי הכסף.
"זה עוול שנוצר סביב הענף. אולי פעם רק נשיא המדינה ועשירי הארץ היו משחקים פה, אבל מי ששולט בגולף בארץ בשנים האחרונות הם נערים, לא תושבי קיסריה. זה לא עניין של כסף. הסיבה היחידה
שהענף הנהדר הזה לא מתפתח בארץ היא שאין עוד מגרשים, חוץ מהאתר בגעש, שיש בו תשע גומות וגם הוא בסכנת סגירה. המגרש פה הוא גן עדן, אבל ילד מירושלים לא ייסע כל הדרך כדי לשחק פה. עוד שניים־שלושה מגרשים כאלה היו מייצרים אלופים כמו בג'ודו. כדי שהמהפכה תקרה בגולף, צריך שאלפי ילדים ישחקו".
הבעיה שלגולף יש אצלנו תדמית של ענף למבוגרים.
"וזו הטעות הגדולה. אולי הילדים שינסו להיכנס לזה ירצו לברוח אחרי חמש דקות, כי הגולף ייראה להם כמו משחק של זקנים, אבל אחרי החבטה הטובה הראשונה הם כבר לא יוכלו לעזוב. מקבלי ההחלטות בארץ לא מבינים את הפוטנציאל. בטורקיה החליטו לפני 20 שנה לסגור את בתי הקזינו ולבנות 15־20 מגרשי גולף, והיום הם נהנים מהכנסה אדירה מתיירים שבאים לשחק. בישראל מפחדים להתעסק עם זה. אם יבנו על 600 דונם, יגידו להם 'למה לא ניצלתם את השטח לבנות לזוגות צעירים?' יש מספיק שטח גם לזה וגם לזה".
לפנייה לכתב/ת 
