שתף קטע נבחר
הכי באזזזז
    זירת הקניות
    עבודה היא החיים: הכירו את העובדים שעברו את גיל 80
    הם עבדו כל חייהם בעבודות שאהבו ושהיו חלק מהזהות שלהם, לכן ניתן להבין מדוע גם אחרי גיל 80 הם לא רוצים לנוח. האם העבודה היא הכרח שכולנו רק רוצים להפטר ממנו או שבעצם היא מהווה את הקשר המרכזי שלנו לחברה ומגדירה את הזהות שלנו? הקשישים שעוד לא מוכנים להפסיק

    לפני כחמש שנים הגישו שלושה פרופסורים מכובדים (משה גביש, מרדכי שגב ואסא כשר)  עתירה לבג"ץ בבקשה לביטול גיל הפנסיה. בעתירה טענו הפרופסורים כי "העבודה היא מקור להגשמה עצמית ולהתערות חברתית המספקת מסגרת, ועל כן היא במידה רבה הצינור המקשר את האנשים לחיים פעילים". טענה זו עולה בקנה אחד עם תחושותיהם של מבוגרים רבים אשר מגיעים לגיל הפנסיה ואינם מוכנים לנתק עצמם מאחד המרכיבים המשמעותיים של חייהם עד כה - העבודה שלהם.

     

    עוד בערוץ הקריירה

    האם אתם אוהבים את העבודה שלכם? בחנו את עצמכם

    ועדת הכספים דחתה את העלאת גיל הפרישה לנשים

     

    העתירה נדחתה על ידי בג"ץ לפני כשנתיים מכיוון ששופטי בג"ץ קבעו כי גיל הפרישה משרת מטרות מוצדקות כמו הגנה על עובדים ושיפור הבטחון התעסוקתי, אך בפסיקתם התייחסו השופטים למשמעות פרישה שלא מרצון: "אדם כזה יכול להרגיש חסר ערך, מבודד ואף מושפל. הוא גם עלול לחוש שהוא מצוי מחוץ למרכז העיקרי בחברה, וכידוע, לעיתים קר מאוד בחוץ", כתב השופט ניל הנדל.

     

    ד"ר אבי שניידר, סוציולוג וראש התוכנית ליעוץ ארגוני בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל, מסביר מדוע העבודה יכולה להוות את הקשר המרכזי של האדם לחברה: "רוב האינטראקציות החברתיות שלנו קשורות לעבודה. כשאתה קונה חולצה חדשה, בדרך כלל מי שמזהה זאת הוא חברך למקום העבודה. אנחנו צורכים את החברתיות שלנו בעבודה - מקבלים מחמאה, מספרים בדיחות, מפלרטטים, מדברים על שגרת היום ומחליפים דעות".

     

    שניידר מצביע גם על הפיכת מקום העבודה לזהות שלנו: "לפני 200 שנים מקום העבודה לא היה פונקציה בהצגה העצמית שלנו. המקצוע היה חלק מהזהות אך לא מקום העבודה. היום מקום העבודה הוא מרכיב בזהות שלנו ובדרך שאנו מציגים את עצמנו לעולם. הקישור החברתי החזק ביותר בעולם המודרני הוא לא למשפחה אלא לעבודה.

    ברגע שאנחנו מנתקים את האדם ממקום העבודה שלו אנחנו מנתקים אותו ממקור הזהות שלו".

     

    כמה מאיתנו היו מוכנים לצאת לפנסיה כבר עכשיו? צפו בדיון באולפן ynet

    צילום: יוגב אטיאס

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "כשאנשים נכנסים למשרד הם שואלים: את עוד פה?"

    ברשת בתי הדיור המוגן "עד 120" מתגוררים בעיקר אנשים אמידים. העלויות עבור מי שמבקש להתגורר באחד מבתי הרשת כרוכות בדמי פיקדון של החל ממיליון שקל, ובדמי אחזקה חודשיים המתחילים ב-6,000 שקל בתוספת מע"מ (וכוללים שירותים רבים).

     

    ניתן להניח שאנשים המגיעים למקום כזה הם כאלה שהרוויחו מספיק כסף בחייהם כך שלא יצטרכו לעבוד יום נוסף, ובדיור המוגן יוכלו ליצור קהילה עם עוד אנשים כמותם, ללכת לחוגים ולפעילויות ופשוט לנוח ולהנות מהשלווה. 

     

    אך מסתבר שעבור לא מעט דיירים, הפסקת העבודה מעולם לא היתה חלק מהמשוואה. אחת מהם היא איטה גולוב (85) המתגוררת בבית "עד 120" בהוד השרון וממשיכה לסוע ברכבת שעה וחצי בכל כיוון לסוכנות הביטוח בחולון שבה עבדה ב-50 השנים האחרונות. "אני ובעלי עברנו לדיור המוגן לפני 14.5 שנים ונסענו לעבודה יחד בכל יום עד שהוא נפטר לפני חמש שנים. כשהוא נפטר החלטתי להמשיך לעבוד". 

     

    גולוב. "הנסיעות לא קלות אבל העבודה עושה לי טוב" (אלבום תמונות פרטי)
    גולוב. "הנסיעות לא קלות אבל העבודה עושה לי טוב" (אלבום תמונות פרטי)
     

    גולוב מסבירה מדוע היא מוכנה להתמודד עם הנסיעות הארוכות: "הנסיעות לא קלות אבל אני מאוד אוהבת את העבודה הזאת, כל החיים שלי התעסקתי בזה. זה פשוט עושה לי מאוד טוב". היא נזכרת גם בנסיעות המשותפות ברכב עם בעלה לפני שהלך לעולמו: "היו ימים כשהייתי נוסעת לעבודה יחד עם בעלי והייתי מתעצבנת מהפקקים בבוקר אז הוא היה אומר לי: 'אני אסע עכשיו ואת תקראי לי את העיתון' והייתי מקריאה לו והיינו פותרים תשבצים. הסתדרנו נהדר".

     

    לשאלה האם היא ממליצה לאחרים לעשות כמוה ולהמשיך לעבוד היא עונה בהחלטיות: "בוודאי. אני חושבת שזה ממשיך את החיים והמוח לא מתנוון. אני תמיד אהנה מהעבודה. זו דרך החיים שלי". ומוסיפה: "אני מכירה את כל האנשים במשרד - עובדים ולקוחות. יש אנשים שמכירים אותי שנים וכאשר הם נכנסים הם שואלים: את עוד פה?".

     

    אדם עובד הוא אדם חי

    בן ציון פוזיאלוב (91) אשר מתגורר בבית "עד 120" בתל אביב הוא אישיות מוכרת מאוד בתעשיית היהלומים הישראלית. כשלושים שנה כיהן כחבר הנהלת הבורסה ליהלומים, בשנת 2000 הוענק לו התואר "יקיר תעשיית היהלומים" על ידי התאחדות תעשייני היהלומים, וכיום הוא חבר הדירקטוריון בבורסה. לדבריו, ממשיך פוזיאלוב לעבוד 7-10 שעות בכל יום בבורסה ליהלומים ולא חושב לרגע להפסיק: "אני יהלומן 76 שנים. התחלתי בתור ילד בן 15. כשאתה נמצא במסגרת של עבודה אתה כל הזמן במצב של עשייה וחשיבה, אתה לא מנודה - לא יושב בצד".

     

    פוזיאלוב ממשיך: "אני מכיר אנשים שיצאו לפנסיה בגיל 65 והיו מבסוטים, אבל אני אמרתי להם חבר'ה זה לא פיתרון. אתם תהיו מבסוטים חודש, חודשיים, שלושה. אחר כך מה? בשביל עצמאיים אין דבר כזה פנסיה. המושג לא קיים. כל זמן שלאדם יש עניין בעבודה אז הוא מרגיש את החיים שלו".

     

    פוזיאלוב נולד בפתח תקווה ב-1926 והוא ממיסדיי "ברית יוצאי בוכרה בישראל". את החיבור היציב שלו לעבודה הוא זוקף גם לעובדת השתייכותו לעדה הבוכרית: "הבוכרים מבחינת החשיבה האידאולוגית שלהם, לא רוצים להיות זקוקים לאף אחד. לכן ההורים שולחים את הילדים לעבודה בגיל צעיר כדי שלא יהיו תלויים במוסדות".

     

    בגלל החינוך הזה אתה עובד עד היום? "כן. זה תמיד בראש. לא להיות זקוק לאף אחד".

     

    פוזיאלוב. "לעבוד זה להרגיש את החיים" (אלבום תמונות פרטי)
    פוזיאלוב. "לעבוד זה להרגיש את החיים" (אלבום תמונות פרטי)

     

    אברהם עופר (84) הוא מהנדס מכונות ודייר בבית "עד 120" בראשון לציון. כיום הוא מייעץ לצבא האמריקאי בפרוייקטים שהוא מבצע בארץ. במהלך השיחה בינינו הוא יושב מול שני מחשבים. אחד מסווג ואחד אזרחי. עד גיל 67 עבד 21 שנים בחיל האוויר ו-21 שנים ברשות הנמלים.

     

    אז יצאת לפנסיה כדי להמשיך לעבוד?

     

    "כן. אם אפשר אז למה לא? אני נח הרבה ואני מטייל הרבה ועדיין יש לי זמן לעבוד. עד לפני חצי שנה עבדתי 5 ימים מלאים בשבוע ולפני חצי שנה ירדתי לשלושה ימים".  

     

    עופר טוען שכדי להשאר צעיר, העבודה חייבת להוות חלק משמעותי: "כל זמן שיהיו אנשים שירצו את השירותים שלי אני ארצה להמשיך לספק אותם. ברגע שאדם עובד באופן מלא וגם מבלה בטיולים והצגות הוא נשמר צעיר. בוא נגיד ככה, אם אתה לא משנה את המנהגים שלך, אתה נשמר ופועל כצעיר. כשאתה עסוק זה שומר אותך בכושר".

     

    עופר. "אדם עובד נשמר צעיר" (אלבום תמונות פרטי)
    עופר. "אדם עובד נשמר צעיר" (אלבום תמונות פרטי)
     

    עופר מסביר גם על האלטרנטיבה הפחות נעימה של החיים אחרי גיל הפנסיה: "אני זוכר את אבי, ברגע שהוא יצא לפנסיה הוא פשוט נבל. כמו ששיח נובל, כמו שעץ מתייבש. אין לאדם מה לעשות וזה משגע".

     

    "היכולת להישאר יצרני או יצירתי היא קריטית לבריאות"

    האלטרנטיבה שאליה מתייחס עופר באה לידי ביטוי בדו"ח של משרד הבריאות שפורסם בשבוע שעבר ומצביע על כך ששיעור ההתאבדות הגבוה ביותר הוא בגילאים 75 ומעלה. ד"ר אלון רשף, מנהל המחלקה לבריאות הנפש במרכז רפואי העמק, מסביר כיצד הדבר יכול להיות קשור למרכיב העבודה בחיי הזקנה: "עבור חלק מהאנשים התפיסה היא כשבנאדם עובד הוא חי. אם נשווה אנשים שעובדים לאנשים שלא עובדים מבחינת שיעור התאבדויות ניתן להניח שהמתאם יהיה הפוך. הם חווים פחות דיכאון ומרגישים יותר משמעותיים".

     

    "זקנה הוא שלב קשה בחיים עם הרבה היבטים. הזקנה הבריאה הוא תהליך דואלי. מצד אחד צריך לקבל את המגבלות - הפיזית, המנטלית והחברתית ולהבין שאתה לא מה שהיית. מצד שני, היכולת להישאר יצירתי, יצרני או בעל משמעות גם היא קריטית לבריאות". אומר רשף, ומוסיף: "מחקרים הראו שעבור אנשים שמצליחים ורוצים לעבוד למרות שהם לא חייבים, לא מבחינה חברתית וגם לא כלכלית, העבודה היא גורם שמוריד תחלואה פיזית ונפשית, ומאריך את תוחלת החיים".

     

    רשף מתייחס גם לנטייה להגדיר את העבודה כהכרח: "הפנטזיה של רוב האנשים שהעבודה היא סוג עונש והם רק רוצים שיגיע הזמן בו יוכלו להפסיק לעבוד, אך מסתבר שבדרך כלל זה לא נכון. לאנשים שאהבו את העבודה שלהם קל יותר לפרוש לפנסיה ובאותו זמן גם יותר קל להם להמשיך לעבוד. זה דומה למצב שבו קיימת זוגיות טובה, ואחד מבני הזוג נפטר. במצב כזה קבלת האובדן טובה יותר. בחלק גדול מהמקרים, הצרכים שהעבודה ממלאת הם לא חומריים, אלא כאלה שקשורים להגדרת הערך העצמי של אותו האדם, ולתחושה שהוא עשה משהו משמעותי בחייו". 

      

     

     

     

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 12.08.17, 15:59
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עבודה היא החיים: הכירו את העובדים שעברו את גיל 80"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    צילום: shutterstock
    ד"ר אבי שניידר. צילום: (יח"צ)
    ד"ר אלון רשף. צילום: (ישראל פרץ)
    מומלצים