הדבר הכי מטופש ומרענן על המסך שלכם
גם לטמטום מגיע זמן מסך - בעיקר כשהוא מצחיק ומצליח להחדיר קצת ביקורת מתחת למערכונים על חרדונים ועל הורים חרדתיים. "טלוויזיה מהעתיד" מתעסקת בעיקר בשטויות, והעתיד נראה לא רע בכלל
"טלוויזיה מהעתיד" היא לא טעם נרכש. מדובר במוצר טלוויזיוני שאם לא התאהבת בו בצפייה ראשונה, כנראה זה כבר לא יקרה. כי "טלוויזיה מהעתיד", בדיוק כשמה, לא מיועדת לקהל צופי תוכניות קומדיה קלאסיות – קרי "ארץ נהדרת", "גב האומה" או אפילו "מועדון לילה" המשוקצת.
"טלוויזיה מהעתיד", שעורכת ענת ריבלין ומובלת על ידי קאדר קומיקאים עולים ששורפים כבר כמה שנים את הרשת, לא פה בשביל הומור העדות, החיקויים, המניפסטים החברתיים או הסאטירה גבוהת המצח. כמו התוכנית החדשה והמצוינת של תום יער (עוד קומיקאית מובהקת לדור המילניאנס), היא פה בשביל להצחיק, גם אם משטויות מוחלטות. שנים אחרי שהלייט-נייט סטייל "חלומות בהקיציס" או תוכניות המערכונים מזן "פלטפוס" התפיידו להן, מישהו בזכיינית רשת חשב שלנונסנס מגיע עוד צ'אנס. וטוב שכך.
לא הוגן לקטלג את "טלוויזיה מהעתיד" כרצועה שטותניקית לסטלנים. גם קומדיה מבוססת טמטום צריך לדעת לעשות בשכל. ועל כן היא לא זרה לסאטירה - ע"ע "כוח חרדון", סדרת מערכונים מצוירים שמגוללת את עלילותיהם (הדביליות אומנם) של חבורת חרדונים שנחשפו לפסולת כימית והפכו לחרדוני-על בכוחות צה"ל, במין גרסת כחול לבן של צבי הנינג'ה, אחי.
הרעיון מאחורי התוכנית פשוט: פאנל יחסית מפוקפק של ניב מג'ר, אריאל ויסמן ויואב רבינוביץ' (השלושה צילמו את קטעיהם המשותפים באולפן ynet) משמש כעוגן, ומסביבו מערכונים משתנים, פינות קבועות, קטעים מצוירים וכמה מהרגעים המטופשים והנפלאים שידע ערוץ מסחרי ישראלי בשנים האחרונות. תוסיפו לזה את גיתית פישר, טל טירנגל, תומר פישמן וקארין כהן המצוינים, והבלחות נהדרות של נציגי הגווארדיה הותיקה - שי אביבי, משה פרסטר, אסף אשתר ושלמה גרוניך (בתפקיד הקומי הטוב ביותר שלו אולי מאז ימי "זהו זה"), והתוצאה היא כנראה הדבר הכי מרענן בטלוויזיה שלכם.
תנו צ'אנס לנונסנס. "טלוויזיה מהעתיד"(צילום: טל גבעוני)
כן, תמיד קל יותר למתוח ביקורת כשהיא מוגשת בחסות דמויות מאוירות ("מ.ק 22" עשתה זאת באופן מדויק בעשור הקודם), אבל כאן יש איזון מושלם בין קשקושים נטולי פשר (הסנסיי שלימד את מורם ומפקדם של החרדונים הוא למעשה מה שאוהבים לקרוא במזרח ליידי בוי בתשלום) לבין ביקורת חדה וישירה, כמו למשל זו שנמתחת על היחס הבעייתי לעיתים בין הצבא לתקשורת.
"שליימזל", מעין פארודיה על סדרות הצצה לעולם החרדי כמו "שטיסל", מתארת את אותו עולם באופן השטוח, הקלישאתי והמצחיק עד כאב שבו הוא לעיתים נראה ומוצג דרך עיניה של תרבות חילונית (למשל, ארוחות ערב מבוססות חלה. אישית. לכל סועד). סדרת מערכוני סדנאות החינוך להורים מעמתת - ולא במקרה, את מיטב קומיקאי ארצינו המבוססים עם נורמות ותפיסות חברתיות מתקדמות יותר.
"הבת שלנו היא בן אדם. היא כמונו, היא רוצה דברים", אומר שי אביבי בתום מערכון שמציג אותו כאב שלא מבין את דרכיה של בתו המתבגרת ומפגיש אותו בפעם הראשונה עם המושג פמיניזם. רגע לפני זה הוא עוד חיקה אותה מבקשת ממנו "5,000 שקל לאיידס". מערכון שבו קומיקאי צעיר מלמד את אלו שלפניו על סדר חברתי חדש? עזבו סאטירה, ברגעים האלה "טלוויזיה מהעתיד" משלבת בין ביקורת חברתית, שליחות ואפילו חתרנות.
ולגבי אותה חתרנות: במקום להביא אותה באופן מטיף ומעורר אנטגוניזם (כפי שעשה אסף הראל, שגם אם המונולוגים שלו היו לא אחת מדויקים, האופן שבו הוגשו הפכו אותם ללהיט בעיקר בקרב קהל שגם כך חולק איתו את אותן הדעות ולא זקוק לזווית ראייה חדשה), את המסר שלה מעבירה "טלוויזיה מהעתיד" תחת מעטה אינפנטיליות שהופך אותה כמעט לסוס טרויאני בפוסט פריים טיים הישראלי.
פה ושם יש לה גם פספוסים קלים, נטייה לשילוב בדיחות פדופילים או קטעים שגורמים לתהות מה לעזאזל צורכים שם בסשני הכתיבה (נניח, כל דבר שקשור להופעה של אילן פלד וירמי שיק בלום), אבל כל הזיה סוריאליסטית מתאזנת מהר עם קטע מושחז ונהיר יותר.
הרשת לא צפויה להחליף בקרוב לחלוטין את המסך הקטן, היא פשוט תשתלט עליו ותתמזג בו, במטרה להגיע לפלטפורמה הרחבה שהוא מציע. והוא, מצידו, יצטרך להתבסס עליה יותר ויותר כטריטוריית פיתוח כישרונות עולים. תוכניות כמו "הצינור" ו"היום שהיה" כבר עושות זאת לא מעט זמן בדמות פינות קטנות. השלב הבא הוא לתת לאותם קומיקאים טבילת אש אמיתית והזדמנות להוביל רצועות שידור שלמות בעצמם, והחלוצה שביניהם מוכיחה שיש להומור הישראלי מה להציע, ואין לו קשר ל"צחוק מעבודה" מצד אחד, או ל"גשש" מצד שני. אם ככה נראית טלוויזיה בעתיד - העתיד לא נראה רע כל כך.
"טלוויזיה מהעתיד". פה בשביל להצחיק
צילום: טל גבעוני
מומלצים
