כשהציקו לבן שלנו בגן - כך הגבנו

לפרויקט המלא - "לא משחק ילדים" 

אלימות היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, בין אם נרצה ובין אם לא. רובנו מפתחים דרכים להתמודד עם זה, אבל כשהבן הבכור שלי, יאיר, ננשך על ידי ה"בריון" של הגן, הילד הזה שמציק ונושך את כולם, מצאנו את עצמנו, אשתי ואני, מתלבטים לגבי הדרך שבה הוא - או יותר נכון אנחנו - צריכים להתמודד עם זה. הרי אנחנו ההורים, אנחנו אמורים להגן עליו, אבל יותר חשוב מזה, אנחנו אמורים לתת לו את הכלים ולהתוות לו את הדרך להתמודד עם תופעות שכאלו בהמשך החיים.

כך יצא שהאינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד לו "להחזיר", שילמד שאסור לקבל דברים כאלה ושהוא צריך ללמוד להגן על עצמו, בעוד אשתי איזנה את הסיטואציה וקבעה ש"להחזיר" זו לא הדרך להתמודד עם בריונות או קושי מכל סוג שהוא.

כאשר יאיר הגיע לכיתה א', מצאנו את עצמנו במצב דומה. כמה ילדים בכיתה עשו חרם על אחת הילדות, ושוב, עד כמה שרצינו לחנך אותו שלא יהיה אחד מהילדים האלה, שלא ישתתף בחרמות אלא יגן על הילדה, חששנו שאם באמת יעשה כך, הוא עתיד להיות המועמד הבא לחרם. מעין מאבק פנימי בין אמות המוסר והערכים שאנחנו שואפים להקנות לילדים לבין הרצון שלנו שפשוט יהיה להם טוב ולא יפגעו בהם.

בשורה התחתונה, תמיד יש פער בין איך שהיינו רוצים להיות, איך שהיינו רוצים לפעול בזמן אמת, לבין מה שקורה בפועל. באידיאל כולנו שואפים להיות ה"גוד גאי" או ה"גוד גירל". אלו שתמיד יודעים לעשות את המעשה הנכון ברגע הנכון. אבל המציאות היא הרבה יותר מורכבת, אין באמת טובים ורעים, יש המון משתנים ונסיבות וגורמים, והשטח האפור הוא עצום. יש לשער שכשהילדים שלי יגדלו הם יבינו את זה בעצמם, ולא משנה כמה גבולות אני אשים להם, הם יגלו את הדרך שלהם בעולם. וכמו שאני רואה את זה, התפקיד שלי כאבא הוא לתת להם כלים, תובנות, לעזור לנתב אותם ופשוט להיות שם בשבילם.

שי קנפו, אב לשני ילדים ועורך וידאו ב-ynet