שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פסטיבל Pukkelpop: אקשן באוזניים, ומכל הכיוונים
    כשהבמה המרכזית מסתפקת בשמות כמו אקס-אקס ומאמפורד אנד סאנז, דיי ברור שהאקשן האמיתי נמצא דווקא בשוליים - פסטיבל Pukkelpop שבבלגיה גרם ללב של מי שלקחו בו חלק לפרפר שלושה ימים בהתרגשות. עד לפעם הבאה

    הרגע החשוב ביותר בפסטיבל מוזיקה לא מתרחש בהופעות. הן אולי מספקות את הסיבה שבגללה השכבת כמה אלפי שקלים וטסת לחורים שכלל לא ייאמן שהם קיימים, אבל הלב מפרפר והגוף כמעט נמס בשנייה שהרגל דורכת לראשונה בתוך המתחם. אז, בבת אחת, כמו בסצנה מסרט אנימציה, נפרש עולם שלם שרק חיכה לך: מהבמות הענקיות דרך הריח של הבירה ועד הזמזום הבלתי פוסק של עשרות האלפים, שלכל הפחות חולקים איתך תחביב אחד משותף. אחרי עשור של שיטוטים ברחבי אירופה וארה"ב - שהפכו אותי ללהיט בקרב אורתופדים - אני יכול לגלות: אין שום תחושה שמשתווה לזה.

     

    מתוך הפסטיבל

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    כך היה גם בפסטיבל Pukkelpop, שהתקיים בסוף השבוע שעבר בעיירה Kiewit שבבלגיה. זהו אומנם אחיו הקטן של המפלצת מ-Wrechter, אבל אין לו במה להתבייש. הליין-אפ שלו משלב אמני אינדי ומיינסטרים עם נטייה ברורה לכיוון העצמאי, כשגם הבמה המרכזית מסתפקת בשמות לא כאלה מפוצצים כמו מאמפורד אנד סאנז, Bastille, Halsey ואקס-אקס. כרגיל, האקשן המשמעותי היה בשוליים, שם נאבקו עשרות להקות על תשומת לב ולוח זמנים צפוף.

    ה-XX (צילום: PUKKELPOP - JOKKO)
    ה-XX(צילום: PUKKELPOP - JOKKO)
    היום הראשון התחיל בסערה עם ריאן אדמס, מהרוקרים המעניינים – והשרוטים - שיצאו מאמריקה ב-20 השנים האחרונות. כמו מלוע של תותח הוא עולה לבמה חמוש במשקפי שמש ואטיטיוד נרגני משהו ודופק צרור של שירים מעולים בליווי להקה משומנת. עד סוף הסט הוא מספיק גם להתעלל בסטנד של המיקרופון, לנגד עיניו של פועל הבמה שניסה לחוס על חייו.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    למרבה הצער, הבחירה באדמס באה על חשבון הראפר וינס סטייפלס, אבל אין זמן להתאבל על זה כי פי ג'יי הארווי מתחילה את המופע שמלווה את אלבומה האחרון. כיאה ליצירה שהיא לא פחות עיתונות מאשר רוקנרול, הארווי והלהקה עוטפים את השירים בארשת רצינית ומהודרת שמונעת מהם להיבלע בחלל. אולם היומרנות הזאת לא הייתה מחזיקה אלמלא הארווי הייתה בשיאה: הקול שלה מצוין והכריזמה שלה חוצה גם את הגבול עם הולנד.

     

    אלא שגם היא מפסידה לשעון שמורה על כך ש-Stormzy, הראפר המסעיר בבריטניה כרגע, תיכף יעלה לבמה. האוהל אליו שובץ קטן עליו. שני ביטים ופזמון אחד והתקרה כבר עפה. כשהוא דוהר על ההוק של "Shape of You" של אד שירן עם תוספת משלו, אפילו הג'ינג'י שיצא מכל החורים נשמע מגניב. אבל שוב, הזמן הוא מלך הלילה ותיכף מגיע תור התכלית של כל המסע הזה.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אינטרפול היא לא להקה אהובה. זאת משפחה. אנחנו ביחד בטוב וברע, רק שאין ממש רע. והאלבום הראשון שלהם, Turn on The Bright Lights, הוא חוויה מכוננת, מרעישה, משנה חיים (אני שומע את הצחוק של כמה מכם, הוא לצנינים בעיניי). כשנודע שהם יוצאים לסיבוב בו יבצעו את כולו, היה ברור שהשאלה היא לא האם, אלא מתי ואיפה. וכשהם עולים לבמה מתגלה כי החיים יכולים לרוץ לנגד עיניך גם בלי טריגר של סכנת מוות. צריך רק את הניצוץ הראשוני כדי להיזכר בהכל: בבדידות ובשמחה, בשברון לב ובאושר. Turn on The Bright Lights היה שם תמיד, בחיוניות הסוחפת שלו, בברק האינסופי של הטקסטים, בשיחות לתוך הלילה עם הגיטרות, הבס והתופים.

     

    ועכשיו הוא שוב כאן, מנוסה וחכם יותר, חף מנוסטלגיה ומקיטש. פול בנקס – סולן, כותב שירים וגבר שבגברים – נשמע כמי ששמח לסגור מעגל עם התקופה. אין גרם של אוטומטיות בביצועים שלו ל"Obstacle 1" ו-"NYC", כפי שלא מיותר מצדו של הקהל לצרוח כל מילה. ברגע השיא, הגיטריסט הפנטסטי דניאל קסלר ניגש למיקרופון כדי לסגור את "PDA" עם המשפט האלמותי: "משהו להגיד/משהו לעשות/אין שום דבר להגיד/כשאין שום דבר לעשות". 15 שנה עברו מאז ובאמת לא נותר הרבה מה להגיד ולעשות, חוץ מלהודות.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אה, כן, ואולי ללכת לראות מה נהיה מהאקס-אקס: ובכן, הם התחילו לרקוד. ההרכב הקודר והחורפי גילה שהוא בעצם בקטע של דאנס. ואם בגרסת האלבום זה עוד עובד סביר, הרי שבלייב יש בזה משהו די מביך. אבל הראש ממילא כבר לא שם (ובטח לא הרגליים). הוא עוד חושב על האורות הבוהקים של אינטרפול.

     

    היום השני מתחיל עם Tove Lo השוודית, מגיבורות הפופ החדש, זה שלא ממהר להתמסר לפס הייצור של בילבורד ונהנה מארומה איכותית. ואכן ההופעה שלה בנויה על מסד מוזיקלי איתן, אבל את הפוקוס גונב המנהג שלה מהעת האחרונה – לחשוף את שדיה למספר שניות באמצע השיר המצוין "Talking Body", שאני אתן לכם לנחש מה הנושא שלו.

     

    סמפה (צילום: PUKKELPOP - JOKKO)
    סמפה(צילום: PUKKELPOP - JOKKO)

    אחרי גיחה קצרה לבקתה כדי לגלות ש-The Amazons מבריטניה הרבה פחות גנריים מאיך שהם נשמעים באלבום, נסגר מעגל נוסף עם The Shins המעולים. המופע שלהם כבר מתויג כקלאסיקת אינדי לדור ה-Y, עם שירים כמו "Kissing The Lipless" וכמובן "New Slang", זה ששינה לנטלי פורטמן וזאק בראף את החיים.

     

    מטח של גשם מנחם את באי ההופעה האיומה של הפליימינג ליפס ומסתיים בדיוק בזמן כדי להתרענן ולחזור לשואו של Elbow האנגלים בראשות הסולן גאי גארווי, הידוע כמפעיל קהל משובח. גם עתה הוא מניע את הצופים לנופף בידיים ולשיר בהרמוניה את הפזמון של "Lippy Kids" המרגש. הסיום המחשמל עם "Grounds For Divorce" נותן את האות להניע איכשהו את הרגליים כדי להספיק להופעה של Sampha, המפיק והיוצר ששמו יככב בלא מעט סיכומי שנה. המופע שלו הסביר היטב למה.

     

    אינטרפול (צילום: PUKKELPOP - JOKKO)
    אינטרפול(צילום: PUKKELPOP - JOKKO)

    פסטיבל טוב לא נגמר בלי תגלית אחת משמעותית, כזאת שגם אם הכרת לפני כן הרי שהמפגש איתה בהופעה משנה לחלוטין את דעתך עליה. וכך היה עם Pixx הבריטית, בראשית היום השלישי. אלבום הבכורה שלה, The Age of Anxiety, קיבל חמישה כוכבים בגרדיאן ובכל זאת להופעתה באוהל הקטן ביותר הגיעה כמות אופיינית להופעות במועדון הפטיפון ז"ל בתל אביב.

     

    אבל זה מה שהיה ועם זה היא ניצחה. בחליפה סגולה ומראה טום-בוי כובש היא סחררה את הצופים בזכות שורת קטעי אלקטרו-פופ אינטליגנטיים וכיפיים, מ-"Everything is Weird in America" (מה שנכון) דרך "I Bow Down" ועד "Grip", באנקר בטופ של שירי 2017. אז לא הרבה פקדו את ההופעה של Pixx, אבל יצא לה ממנה לפחות מעריץ אחד מהמזרח התיכון.

     

    לעומת זאת, טריו הטראפ Migos לא סבל מבעיית קהל בבמה המרכזית. גם טפטוף הגשם לא הציק לו. אחרי חימום מתמשך-מדי של הדי ג'יי שלהם הם עולים לסט לא הכי מהודק ויעיל, אבל הבסים הרועמים משלימים את מה שחסר. אחריהם, בצד השני של המתחם, תאמר נפאר מציע היפ הופ מסורתי יותר. לקהל הוא מסביר על מקומה של השפה הערבית בחייו ("זו השפה שאני עושה בה אהבה") לעומת העברית ("אם אני רוצה לשרוד ולמצוא עבודה"), וחושף את זהות המורה שלו לאנגלית - טופאק שאקור. נפאר הוא פרפורמר טוב והקהל משתף עמו לרוב פעולה, אבל חסר לו להיט מוחץ כדי לעשות את הצעד הבא בזירה כל כך צפופה.

     

    מיגוס (צילום: PUKKELPOP - JOKKO)
    מיגוס(צילום: PUKKELPOP - JOKKO)

    Car Seat Headrest פטור מהדאגות הללו. הפרויקט של וויל טולדו האמריקאי הוא יורשם החוקי והממזרי של הרכבים כמו Pavement. הרוקנרול הרזה והשנון שלו מייצג נאמנה את הדור שצופה בנטפליקס ויודע שכנראה לא תהיה לו פנסיה. ובהתאם, אין תחושה מענגת יותר מאשר לצרוח איתו את הפזמון "תגידו לאמא שאני בא הביתה, נהרסתי על כוחות היפיים". השילוב בין פורקן של דיסטורשן ותחכום מילולי הופכים Car Seat Headrest לאחת ההופעות הכי מתגמלות בפסטיבל. הלוואי ויבואו לפרק פה את הבארבי.

     

    הם יכולים לקחת עצות מגרג דולי מהאפגן וויגז, שגם בלי להיטים כמו "Debonair" ו"Going to Town" לא רואים ממטר את הבמה המרכזית ואת מזג האוויר ההפכפך. וכדי לסכם יום בסימן כסאח, At The Drive-in מנגנים כמו חבורת זאבים שגילתה עדר כבשים חסר ישע, בעוד הסולן סדריק ביקסלר-זוולה מתרוצץ על הבמה כמו טייפון שאיבד את אמא שלו בקניון הומה אדם. לקראת הסיום עם הלהיט "One Armed Scissor" הם מכריזים שהכל בהשפעת סמי הזיה. אל תנסו את זה בבית.

     

    וזהו. נגמר. האוזניים עוד מצפצפות, אבל הנשימה מתחילה להתייצב בדרך ליציאה. מבט נוסף לא מעבר לגב מגלה אלפים שנאחזים באדי הדלק של סוף השבוע. גם הם לבסוף יפסעו מעבר למחסום. בתחנת הרכבת אפשר לחוש בדאון הטבעי, זה שהכל יודעים מתי הוא יחלוף: רק עם הצעד הראשון של הפעם הבאה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פסטיבל Pukkelpop: אקשן באוזניים, ומכל הכיוונים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים