"זה נורמלי לפחד מפצצות, אבל חשוב להמשיך לחיות"

כשהבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון חיפש שחקן ראשי ל"פרנץ", דרמה תקופתית שמתרחשת אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוא לא היה צריך לעמול קשה. הבמאי, שמבין דבר אחד או שניים בגברים מצודדים, החליט מהר מאוד שזה יהיה פייר ניניי, שהרשים אותו ב"איב סן לורן". "זה היה די ברור מהתחלה שאלך על פייר - הוא אחד השחקנים הצעירים הצרפתיים הכי מוכשרים היום", אמר הבמאי באחד הראיונות שקיים על סרטו, שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בארץ. "עבור התפקיד פייר היה מוכן ללמוד לדבר גרמנית ולנגן בכינור. אני אוהב את הרגישות שלו ואת השבריריות שהוא הראה בסרטים אחרים שלו. חוץ מזה הוא מצחיק ויש לו מראה על-זמני - אם מבקשים ממנו לגדל שפם, הוא נראה כאילו הגיע מהמאה הקודמת".

"פרנץ", שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה בשנה שעברה, מבוסס על מחזה, שכבר הפך בשנות ה-30 לסרט על-ידי ארנסט לוביטש. העלילה מתרחשת בעיירה גרמנית קטנה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919. תושבי העיירה מנסים להתאושש מהכניעה, מהתבוסה ומהאבדות הכבדות שגרמניה ספגה, וזועמים על חוזה ורסאי. השנאה לצרפת האויבת נמצאת בעיצומה.

הסיפור מתמקד באנה, צעירה מקומית (פאולה ביר שזכתה בפרס השחקנית המבטיחה בוונציה) שמתאבלת על פרנץ, הארוס שלה שנהרג בשוחות התופת. לעיירה מגיע בחור צרפתי (ניניי) בשם אדריאן, שפוקד את הקבר של פרנץ. לדבריו הוא היה חבר טוב של פרנץ. בואו של הזר הצרפתי מטלטל את חיי הבחורה האבלה ואת הוריו של פרנץ, כמו גם את שלוות העיירה.

"משלב את נקודות המבט של צרפת ושל גרמניה"

את פגישתנו בסוויטה שבה לן, בבית מלון מפואר המשקיף על חוף הים בלידו של ונציה, ניניי פותח בהרעפת שבחים על אוזון ועל שיטות העבודה שלו: "הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה והוא גם יודע איזה טייק הוא יבחר. אוזון מאוד פתוח והוא אפשר לנו לשחק ולנסות להיות גם יצירתיים. הוא כל כך סומך על עצמו שהוא יכול לסמוך גם על השחקנים", אומר השחקן. "מה שהופך את התסריט של אוזון לכל כך מקורי זה שהוא משלב את שתי נקודות המבט של המדינות - צרפת וגרמניה. הביקור של אדריאן בגרמניה חושף אותו ללאומנות ולאלימות שהתפתחה בעקבות המלחמה ומצד שני כשאנה מגיעה לפריז היא מגלה סוג אחר של אלימות".

"סרט על אשמה, פנטזיה, שקרים ואהבה, בעיקר אהבה"

לקראת העבודה על "פרנץ", ניניי לא רק למד גרמנית ולנגן בכינור, הוא גם ערך מחקר על מלחמת העולם הראשונה. "צפיתי בהרבה סרטים דוקומנטריים על התקופה, ביקרתי בארכיונים של המלחמה וגם הסתכלתי בצילומי אופנה מהתקופה ההיא". למרות התחקיר המעמיק, הוא סבור ש"פרנץ" יכול היה להתרחש גם אחרי מלחמת העולם השנייה, וגם בימינו. "זהו סרט על אשמה, פנטזיה, שקרים ואהבה, בעיקר אהבה. כל דמות בסרט מונעת מתוך אהבה".

ניניי בן ה-28 הוא בנם של אנשי קולנוע שעוסקים בחינוך. הוא החל לשחק מגיל צעיר, ובהמשך הופיע בסרטים כמו "אהבה ושוקולד" ו"שלגי הקילימנג'רו". הוא גם השחקן הצעיר ביותר שנכנס לתיאטרון הקומדי פרנסס - התיאטרון הלאומי הצרפתי, שם הוא שיחק בין השנים 2010 עד 2015. הפריצה הגדולה שלו הייתה לפני שלוש שנים, בזכות "איב סן לורן", בו הוא גילם את מעצב האופנה המיתולוגי שסבל מבעיות נפשיות. "לא חששתי לגלם כזה אייקון. זו הייתה הזדמנות לשחק דמות כל כך מעניינת ומורכבת - כשאתה בן 25 אתה לא חושב פעמיים. פשוט הרגשתי בר מזל. האמת שלא ידעתי הרבה על איב סן לורן. כמו כל צרפתי הכרתי את הצללית המפורסמת ואת המשקפיים וידעתי שהוא היה סמל לפרפקציוניזם ואלגנטיות. מסתבר שהוא היה יכול להיות מאוד אנוכי וגם סבל מיצר להרס עצמי".

"לא חששתי לגלם כזה אייקון". מתוך "איב סן לורן

השחקן, שחי מזה שנים אחדות עם הצלמת והשחקנית נטשה אנדרוז, לא חשש לגלם את סן לורן, הומו שניהל חיי מין סוערים ונהג לבגוד בפייר ברז'ה, בן זוגו ושותפו לעסקים. "ממש לא חששתי ולא היססתי לגלם הומו. זה לא סרט על הומואים. זה סרט המציג סיפור אהבה וקשר מיוחד בני שני אנשים. הם היו אמיצים, הם חיו את החיים שלהם, מבלי לעשות מזה עניין. לבכורה של הסרט בפריז הגיעו בני משפחה שלי עם ילדים וחששתי מהתגובות שלהם, אבל התגובות של בני משפחתי היו נהדרות. זה לא הפריע להם שהסרט עסק בזוג גייז. הם התייחסו לזה כאל סיפור אהבה ומישהו אמר לי: 'אפילו אהבתי כשהם התנשקו'".

מן הסתם צילומי סצנת המועדון הדקדנטי לא היו פשוטים לך?

"ברור שהסצנה בבר הגייז הייתה קשה. לצילומים הזמינו כמה אנשים מן הקהילה שחוו את שנות ה-70, לתפקד כניצבים. אלה היו יומיים קשים במרתף מאוד מחניק - זה היה מלחיץ, אבל אחרי זה הבנתי שזה היה נכון לצלם את הסצנה הזו ככה, כדי להעביר את הסיפור של אדם המידרדר לסמים ולסקס קיצוני. זה עזר לי להיכנס למצב של הדמות".

"לא היססתי לגלם הומו. זה לא סרט על הומואים"

הסרט הזה הפך אותך לפאשניסט, חמדת משהו מהמלתחה?

"רציתי לשמור הרבה דברים, אבל מדובר בבגדים משנות ה-60 וה-70, ולא יכולתי ללבוש או לקחת אותם. קיבלתי רק את המשקפיים. אני מודע היום יותר לעולם האופנה מאשר הייתי קודם לכן. בעבר הייתה לי לגבי זה ההרגשה הקלישאתית שמדובר בעניין שטחי, ולא הייתי יכול להתרגש משמלה. פעם בגדים עבורי היו רק בגדים. אחרי ההכנות ל'איב סן לורן', שבהן הראו לי איך הכל עובד ונחשפתי לאחורי הקלעים של עולם האופנה, פיתחתי הבנה לתרבות הזאת. אני אומנם לא פאשניסט, אבל אני רגיש יותר לעשייה, לעבודה המושקעת ביצירת שמלה בתפירה עילית. זה עולם מטורף, אבל מצריך ידע רב".

איך החיים בפריז לאחר מתקפות הטרור?

"פריז היא תמיד פריז. מתקפת הטרור הגדולה האחרונה קרתה דקות מהבית שלי. זה כל כך עצוב וזה קורה לצערנו בכל מקום. זה גם נורמלי לפחד כשיש פצצות ליד הבית שלך או בארץ שלך, אבל בטווח הארוך יש צורך להמשיך. אני חושב שחשוב להמשיך לעשות אמנות ולהמשיך בחיים".