שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רק בן 10 וכבר כנר בינלאומי
    ב-2011 נחנך באור־עקיבא קונסרבטוריון עירוני מפואר. מנהל המקום עודד ילדים להגיע למקום בגיל כמה שיותר צעיר, מתוך הבנה שמדובר בתחום שבו יש להתחיל להשקיע מוקדם ככל האפשר. לדני סמוילוב (10 וחצי), שגדל שם, כבר יש קריירה בינלאומית – אבל זה לא מונע ממנו להיות ילד רגיל

    בשיתוף מפעל הפיס

     

    בימוי: אסף קוזין, ע. במאי: תמר אברהם, צילום: יוגב אטיאס, עריכה: תמי אברהם

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    הפסיפס האנושי המאפיין את אוכלוסיית אור־עקיבא – ותיקי העיר יוצאי מדינות צפון אפריקה ויוצאי חבר העמים שהגיעו בעלייה הגדולה של שנות ה־90 – היה צמא במשך למרכז תרבות שינקז אליו את הכשרונות המוזיקליים מהזרמים המגוונים בעיר. החלל התמלא בשנת 2011, בעת גזירת הסרט והשקת הקונסרבטוריון העירוני.

     

    הכירו את הסיפורים המרגשים של פסיפס ישראלי

     

    "עד לפתיחת המקום, תושבי העיר היו מנגנים בבתיהם ומקיימים שיעורים פרטיים לילדים", מספר צח גרטנר, חצוצרן ומנהל הקונסרבטוריון

    העירוני באור־עקיבא. "לפני כשש שנים נפל דבר בעיר. המבנה המתקדם והמודרני, שהוקם על ידי משפחת רפפורט ומפעל הפיס, הפיח מחדש את חיי התרבות המוזיקלית בעיר".

     

    מיד עם הפתיחה זרמו אל המבנה החדש ותיקי העיר, שבמשך עשרות שנים זנחו את הנגינה שאליה הורגלו בילדותם, וצעירים שהשתוקקו ללמוד לנגן. "גייסנו מורים מעולים, שלמזלנו מרביתם גרים באור־עקיבא. סביב כל מורה מצוין התקבצה והתגבשה כיתה, ומשנה לשנה עלינו שלב מבחינת הרמה", הוא אומר.

     

    הרצון לתת ההזדמנות שווה לכל אחד מתלמידי אור־עקיבא הוליד במהרה הצלחות, שכבר היום מדברות בעד עצמן. "מאלפים מוציאים אלופים", זו תפיסת עולמו של גרטנר, שמקפיד לעודד תלמידים צעירים מאוד להצטרף למרכז. הסיבה: כמו בספורט, גם בתחום המוזיקה הכישרונות הגדולים לרוב מתגלים בגיל צעיר, ומיצוי היכולת דורש לעיתים אורח חיים וילדות שונה מהרגיל.

     

    דני סמוילוב (10 וחצי) הוא דוגמה לילד שמצליח לשלב בין קריירה מוזיקלית בינלאומית, אימוני ספורט, הצטיינות בלימודים וחיי חברה. הוריו, שהיגרו מאזור הקווקז בסוף שנות ה־90, מתעקשים שלא לדבוק בצמד המילים "ילד פלא". לדבריהם, מדובר בילד רגיל עם "השילוש הקדוש" הנכון: מורה מצוין, כישרון שמלווה במוטיבציה, והורים תומכים. דני הוא בנם השלישי של הלנה ופידל סמוילוב, רופאת ילדים ופיזיקאי שעלו לישראל בשנת 1998. "את חיידק המוזיקה שקיים אצל דני זיהינו כבר בגיל אפס. כתינוק, הוא היה חוזר על צלילים ששמע בצורה יוצאת דופן. הייתה לו תפיסת קצב בלתי רגילה. בגיל ארבעה חודשים הוא היה מזמזם מלודיות קטנות במדויק", נזכר האב.

     (צילום: אלעד גרשגורן)
    (צילום: אלעד גרשגורן)

    ההורים החליטו שכישרון כזה אסור לבזבז, ובגיל שנתיים רשמו את הילד הצעיר לחוג טרום־כלי, ריתמוזיקה. "אני התעקשתי להתחיל עם דני בגיל צעיר", אומר פידל. "רציתי שהוא ילמד מה זה לעבוד קשה, ומה היא מוזיקה". לדבריו, המעבר של דני אל הכינור היה טבעי. "השם שלי הוא פידל, שפירושו בכמה שפות כינור. כך גם הייתה כל ההתגלגלות של דני אל המוזיקה ואל הכינור: טבעית, חלק מהחיים שלנו. היינו מודעים לכך שהכינור נחשב לכלי הקלאסי הקשה ביותר, אבל האמנו בו".

     (צילום: אלעד גרשגורן)
    (צילום: אלעד גרשגורן)

    אל מרכז המוזיקה בעיר מגיע דני כשעל גבו תלוי הכינור – והוא רכוב על הוברבורד. המראה, שמבטא ניגודיות מוחלטת, הוא תמצית הקסם בסיפורו. "אני מתאמן על הכינור במשך ארבע שעות בכל יום, עד שיש לי סימנים על הצוואר מרוב עבודה קשה", מספר דני. שגרת האימונים האינטנסיבית, ההופעות והתחרויות הבינלאומית לא גורמות לו לוותר על הרצון להיות כמו כולם. "דני אלוף הארץ גם באגרוף תאילנדי, הוא תלמיד מצטיין, יש לו זמן לעבוד עם הכינור וגם להיות עם חברים וללמוד", מתאר אביו.

     

    "החלק הקשה ביותר בקריירה כזו הוא לעמוד ולנגן קונצרט שלם מההתחלה ועד הסוף", מסביר דני. על ההורים, שמלווים אותו ברצון לכבוש את הבימות הגדולות בעולם, הוא אומר: "הם מחזקים אותי כל יום, נותנים לי ביטחון שאני יכול להגיע לאן שרק ארצה, ומאפשרים לי זאת. החלום הוא לכבוש את בימת הקרנגי הול בניו־יורק".

     (צילום: אלעד גרשגורן)
    (צילום: אלעד גרשגורן)

    את שלי אלתרמן (14 וחצי), מוזיקאית מבטיחה נוספת מהקונסרבטוריון, איש לא היה צריך לכוון. כבר בגיל שלוש, הפסנתר הישן ששכב ללא כל שימוש בסלון הבית סיקרן אותה. "אמא שלי הביאה איתה מרוסיה את הפסנתר שקיבלה במתנה מסבא שלה למרות שמגיל שש היא לא עשתה בו שימוש", מספרת אלתרמן. "מגיל קטן התחלתי לשחק על הפסנתר. ריתק אותי המבנה שלו וכמות הקלידים שבו. ידעתי שאפשר ליצור ממנו צלילים יפים, וביקשתי מאמא שלי שתרשום אותי לשיעורים. רציתי לקחת את זה ברצינות", היא אומרת.

     

    בדיוק באותו גיל שבו אמה זנחה את לימודי הפסנתר ברוסיה, החלה שלי ללמוד את רזי הכלי הקלאסי באינטנסיביות אצל מורה פרטית באור־עקיבא. "עד שנפתח הקונסרבטוריון, שלי הלכה בתמיכתנו לשיעורים פרטים אצל המורה שהייתה גם שכנה שלנו", מספרת סבטלנה אלתרמן, האמא. עם פתיחתו של הקונסרבטוריון העירוני הצטרפו אליו שלי ומורתה, ועד היום הן צוות מוזיקלי. "'קשה לשלב בין חיי חברה לשגרת המוזיקה. הרבה פעמים אני צריכה להיעדר מפגישות חברתיות כי יש לי שיעור, או שאני צריכה להתאמן בבית על הפסנתר", מודה שלי.

     (צילום: איגור יבדוסין)
    (צילום: איגור יבדוסין)

    כמו דני, גם שלי מצטיינת בלימודים בבית־הספר, על אף העומס והתובענות שדורשים לימודי הפסנתר. "הסבלנות שהמוזיקה דורשת ממך באה לידי ביטוי בהצלחה שלי במקצועות כמו מתמטיקה ופיזיקה", היא אומרת. "במוזיקה יש כל כך הרבה תווים וטכניקה שצריך לזכור, ואני מרגישה איך זה משפיע עליי ישירות בלימודים. בזכות לימודי המוזיקה אני קולטת את החומר מהר מאוד".

     

    "המוזיקה מרחיבה את כל האופקים, גם בהיבט החינוכי של משמעת וגם בהיבט ההתפתחותי של המוח. יש מחקרים שמראים את הקשר בין למידת מוזיקה לפתירת בעיות במתמטיקה ויכולות קוגניטיביות אחרות", אומר גרטנר. על שני הכישרונות הצעירים הוא מעיד: "הם ילדים רגילים שהולכים לבית־הספר ומבצעים את כל המטלות. הם יודעים לנהל את הזמן שלהם וזה קריטי כי כדי להצליח בתחום הזה צריך לרצות את זה כמו משוגע. הלמידה תובענית ודורשת המון סבלנות".

     (צילום: איגור יבדוסין)
    (צילום: איגור יבדוסין)
      

    הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

     

    בשיתוף מפעל הפיס

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "רק בן 10 וכבר כנר בינלאומי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים