שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התערוכות שמנכסות מחדש את גוף האישה
    יותר ויותר אמניות לוקחות איבר גוף נשי ומציגות אותו בצורותיו השונות, כשהמטרה היא להחזיר לנשים את איברי המין שנלקחו מהן. במקום פוטושופ - הגוף מוצג כפי שהוא, במקום הדגשה מוגזמת של מיניות - המיניות מוצגת כחלק מהאישה, אך לא כדבר היחיד שמגדיר אותה, ובמקום מודל אחד ויחיד של גוף "נכון" - ריבוי של גופים נכונים

     

    כך נולד פרויקט 1001 ישבנים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    האמניות הקנדיות, אמילי מרסייה ופרדריק מארסיי, יזמו לפני שנתיים וחצי פרויקט צילום שנקרא "1,001 ישבנים". מטרת הפרויקט היא לצלם כמה יותר ישבנים של נשים, מגילאים שונים וממקומות שונים בעולם, מתוך רצון לעודד נשים לאהוב את הגוף שלהן, ובמיוחד את האחוריים שלהן (שלטענת היוצרות, מהווים את אחד האזורים שנשים הכי שונאות בעצמן). עד היום הן צילמו כ-600 ישבנים, והיד עוד נטויה.

     

    הקנדיות לא לבד. בשנים האחרונות אנחנו רואות יותר ויותר תערוכות שלוקחות איבר גוף נשי ומציגות אותו בצורותיו השונות. כך, למשל, הצלמת לורה דודסוורת' צילמה 100 צילומי חזה של נשים; ג'יימי מקרטני יצר את "חומת הוואגינה" שבה עשרות יציקות גבס של פותות, וגרג טיילור הכין ספר עם צילומים של 101 פותות של נשים. כל תערוכה כזו מציגה צילומים או רפליקות של איברים אמיתיים של נשים, וחושפת את השוני הקיים בין אישה לאישה ובין גוף לגוף.

    המטרה: להחזיר לנשים את האחוריים שלהן ולגרום לכולן להרגיש נורמליות לגבי עצמן (צילום: print screen)
    המטרה: להחזיר לנשים את האחוריים שלהן ולגרום לכולן להרגיש נורמליות לגבי עצמן(צילום: print screen)
     

    לא בכדי מדובר בתערוכות שלרוב מציגות חזה, פות או ישבן. כל הגוף הנשי הרי מנוכס תמידית על-ידי קולנוענים, פרסומאים ומעצבי אופנה. אנשי מקצוע אלו מעבירים אותו ליטוש, מריטות, פוטושופ והרעבות, עד שהוא מוחזר אלינו, הנשים, כשהוא במצב לא טבעי אך מאוד זקור, רזה וחלק. הבעיה מתחילה כשאומרים לנו שהליטוש הוא הטבעי, בעוד שמה שקורה אצלנו מתחת לבגדים הוא הלא נורמלי. זאת, כדי שנוציא כסף על מוצרי טיפוח וניתוחים פלסטיים בפות, ונעביר את הזמן בהרזיה במקום בדרישות לשינוי פוליטי.

     

    אבל הייחוד של האיברים האלה הוא שכשמנכסים לנו אותם, לוקחים מאיתנו את היכולת ליהנות ממין. החזה, הישבן וכמובן הפות, הם מקורות של הנאה מינית, וגם יש להם הקשר תרבותי של מיניות. כשגורמים לך לשנוא את החזה שלך, את מעבירה את החוויה המינית בתהייה לגבי איך שהוא נראה במקום בהנאה מהיחסים והאינטימיות. כשגורמים לך לשנוא את הישבן שלך, את מרגישה פחות נוח להסתובב בעירום או לנסות תנוחות חדשות. כשגורמים לך לחשוב שהפות שלך מסריח, את בודקת את עצמך מיליון פעם לפני שאת נכנסת למיטה, ואולי גם נמנעת מלקבל מין אוראלי וככה גם מפספסת אורגזמות.

    פייסבוק ואינסטגרם החלו להטיל צנזורה על הפרויקטים ואילצו את האמניות להכניס האשטאג שמעיד שלא מדובר בפורנוגרפיה (צילום: print screen)
    פייסבוק ואינסטגרם החלו להטיל צנזורה על הפרויקטים ואילצו את האמניות להכניס האשטאג שמעיד שלא מדובר בפורנוגרפיה(צילום: print screen)
     

    התערוכות החשובות הללו מבקשות להחזיר לנשים את איברי המין שנלקחו מהן. במקום צילומים שעברו פוטושופ, הגוף מוצג כפי שהוא. במקום הדגשה מוגזמת של מיניות נשית, המיניות מוצגת כחלק מהאישה, אך לא כדבר היחיד שמגדיר אותה. במקום מודל אחד ויחיד של גוף "נכון", מתקבלים כעת ריבוי של גופים נכונים, כשהתוצאה היא הקלה. יש לך שפתי פות שנפתחות ורואים לך את השפתיים הפנימיות? זה נורמלי. יש לך חזה ארוך? זה נורמלי. יש לך תחת עם צלוליט? זה הכי נורמלי. הגוף שלך משתנה כשאת מזדקנת? נורמלי! נורמלי! נורמלי!

     

    בניגוד לסיפור שמסופר לנו, כל צורת גוף היא נורמלית, וכל צורת גוף מקנה את הזכות לחוש נשית ומינית. היכולת לראות איברי גוף ולהגיד "אוי, גם שלי כזה", יוצרת תחושת הקלה, שאין שום דבר שלא בסדר איתך. ההקלה הזו יכולה להיות ההבדל בין חיים מלאי חרדות לחיים מאושרים, ובין חיי מין מוגבלים לחיי מין מספקים, שכידוע יוצרים חיים מאושרים ובריאים יותר. מיזמים כאלה גם יכולים לעודד נשים להפיק הנאה מצילום הגוף שלהן. צילומים של הגוף לשימוש עצמי או להעברה לפרטנר יכולים להרים את הביטחון העצמי ולייצר חיבור חזק יותר לגוף, במיוחד אם הגוף שלכן לא נראה בדיוק כמו בפרסומות. מה שהתערוכות האלו אומרות הוא שיש לך את הזכות לשליטה על איך הגוף שלך מוצג, אז תנצלי את זה.

    "חומת הוואגינה" (צילום: print screen)
    "חומת הוואגינה"(צילום: print screen)
     

    בדרך לנרמול הגוף הגברי

    יצירות אמנות שונות כבר עסקו בעבר באיברי הגוף הנשי ולא רק באופן מחפיץ. "ארוחת הערב" של האמנית הפמיניסטית, ג׳ודי שיקגו, מציגה שולחן ארוחה משולש, שבו כל אורחת היא דמות נשית מההיסטוריה והצלחת שלה היא דימוי של הפות שלה. "מקור העולם" של גוסטב קורבה מציג את הפות הנשית במלוא תפארתה. אבל הכוח של הפרויקטים החדשים הוא הריבוי והגיוון של גופים אמיתיים.

     

    ההשתתפות המרובה של נשים גם מתאימה בדיוק לעידן שלנו, שבו מידע עובר מהר ושכולנו יכולים ללמוד, להיות מושפעות ולהשפיע דרך הרשתות החברתיות. עם זאת, יש לציין כי בפייסבוק לא בהכרח חושבים ככה, והם כבר צנזרו חלק מהפרויקטים האלה כשהם פורסמו מעל דפיו. בטוויטר דווקא רצות יוזמות דומות, כמו נשים שמצלמות את הירכיים שלהן כחלק מקמפיינים לאהבת עצמית.

     

    הצעד הבא הוא נרמול הגוף של גברים, שעלולים לסבול גם הם מדימוי גוף נמוך. לורה דודסוורת', מצילומי החזה, כבר נמצאת שם, והיא פרסמה השנה ספר צילומים של פינים של גברים. נרמול של הפין הגברי חשוב במיוחד כדי לייצר אצל גברים את תחושת ההקלה וכדי לנטרל חרדות, אבל גם כי אנחנו חיות בעולם בעל מלחמה מתמדת על "למי יש יותר גדול". ברגע שנשכח את זה, לכולנו יהיה הרבה יותר טוב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "התערוכות שמנכסות מחדש את גוף האישה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים