שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    על עיקשים ומעקשים
    השרה רגב תמשיך להתעקש, ונציגי "שלטון החוק" ינהלו קרב נסיגה והשהיה, ואם לא ישתנו כללי המשחק הניצחון יהיה של האחרונים. הם הרי לא מתחלפים. מקסימום מקודמים קצת, בעוד נבחרי הציבור אחת לשנתיים-שלוש עוברים הלאה

    על דבר אחד אין ויכוח: השרה מירי רגב פועלת בנחישות ובעקשנות. מרגע שמונתה לשרת התרבות במאי 2015 הודיעה שתשים קץ לחוסר האונים של משרד התרבות, שמממן מכספי הציבור יוצרים אנטי ישראלים, תומכי טרור, או סתם מוציאי דיבתה של ישראל וחייליה רעה. אמרה ועשתה. ליתר דיוק, מאז ועד היום היא מנסה לעשות, מחפשת דרכים לשים קץ לשיגעון. אלא שמולה עומדים נציגי "שלטון החוק".

     

    והנציגים הללו נחושים ועקשנים לא פחות. "חוק", לשיטתם, משמעותו איסור גמור וחמור על המדינה לבחון מה נעשה עם כספי הציבור שהיא מעבירה לתחום התרבות. המימון לשיטתם חייב להיות עיוור, ואם תטיל המדינה סייג על מימון מחרפיה ומגדפיה תהא זו פגיעה בחופש הביטוי שלהם. הגורמים הללו, בהובלת המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, אינם צריכים לתמוך את טענותיהם בדבר חקיקה ואפילו לא בפסק דין. הבל פיהם הוא-הוא ה"חוק" (ומכאן הגרשיים); ולשרי הממשלה אין רשות להרהר אחריו. שר מצוי היה כבר מרים ידיים אל מול חומה בצורה זו, ומול המעגלים המגינים עליה שבכוחם גם לשולחו אל חדרי החקירות של המשטרה.

     

    אבל שרת התרבות רגב מתעקשת. החודש, כמו מדי כמה חודשים, שוב פורסם על פגישה בינה לבין היועמ"ש וצוותו. הפגישה, לפי הפרסומים, נועדה לקדם חקיקה שתאפשר לשרה לממש את מדיניותה בדבר "חופש המימון". אם החוק עקום, אומרת השרה רגב, הבה נשנה את החוק.

     

    הבקשה שלה צנועה: להוסיף בחוק סייג שימנע תמיכה ממלכתית מיוצרים שתומכים בפגיעה בחיילי צה"ל ובטרור או מקדמים תעמולה נגד ישראל. אין לכך כל נגיעה לחירות הביטוי, כלומר לזכותו של כל אחד להתבטא על חשבונו. אפשר אפילו לבקש עזרה מחברים. אתרי מימון ההמונים גדושים בפרויקטים תרבותיים, מכל התחומים, הפונים לקהל בבקשת תמיכה. מי שרוצה להתבטא יכול גם יכול. החוק שביקשה השרה רגב לתקן עוסק רק ב"חופש המימון" - זכותו של הציבור שלא לסייע במימון למבקשי רעתו.

     

    תפקידה הטבעי של השרה הוא לקדם מדיניות, ותפקידו של יועץ-משפטי הוא להצביע על הדרכים החוקיות לכך. במקרים חריגים נדרש יועץ משפטי להתריע בפני השר כי פעילותו מנוגדת לדין. אם יש צורך בתיקון חקיקה, על היועץ המשפטי להכין תיקון כזה. היועץ המשפטי לממשלה עצמו הבהיר לא פעם כי כך רואה את תפקידו. אולם בסיכום הדיון השבוע התהפכו היוצרות: היועץ המשפטי לממשלה, אף שדחה חלק מעמדותיה של משנתו עו"ד זילבר, סיכם וקבע: אם השרה רגב חפצה בתיקון החוק - עליה להציג טיוטת חוק עם חוות דעת משפטית, כדי שזילבר ואנשיה יבחנוה ויחליטו אם יסכימו לקדם את עמדתה של רגב.

     

    אז השרה רגב תמשיך להתעקש, ונציגי "שלטון החוק" ינהלו קרב נסיגה והשהיה, ואם לא ישתנו כללי המשחק הניצחון יהיה של האחרונים. הם הרי לא מתחלפים. מקסימום מקודמים קצת, בעוד נבחרי הציבור אחת לשנתיים-שלוש עוברים הלאה. זו כנראה האסטרטגיה של נציגי "שלטון החוק". מונחים על ידי אג'נדה, לא ממש טורחים לבדוק מה באמת אומר החוק, וכובשים כיבוש זוחל עוד מרחבי השפעה במרחב הציבורי.

    זהו גם גורלן של הצעות לשינוי המצב הזה. נושא סמכויות היועמ"ש אל מול הממשלה הנבחרת כיכב בתשדירי הבחירות האחרונות ונכנס אף להסכמים הקואליציוניים. בהמשך הונחו בכנסת הצעות חוק לשינוי שיטת מינויים. בתגובה אנו עדים ללחץ שמופעל לבלימת החקיקה ולביצור מעמדם.

     

    מי שבידו כוח רב, לעולם לא יאפשר להגבילו. אם נושא סמכויות הייעוץ המשפטי לא יוסדר בחקיקה, מאפייניה הדמוקרטיים של ישראל יוסיפו ויתעמעמו.

     

    הכותב הוא מנכ"ל פורום קהלת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "על עיקשים ומעקשים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים