חרם בכיתה ג' למשך שנתיים, וההורים לא ידעו

"הרביצו לי, קיללו אותי והתעלמו ממני. הייתי חוזר הביתה ובוכה בחדר שאין לי חברים, אבל לא באמת נשברתי. עברתי את זה כילד, הייתי תמים, והייתה לי תקווה שזה יעבור". כך מספר בגילוי לב ירדן פרידקובסקי, שסבל חרם מצד ילדים בבית ספרו במשך שנתיים. היום, כשהוא בכיתה ח', הוא מרגיש מספיק בטוח כדי לחשוף את מה שעבר עליו בריאיון משותף עם אימו, לקראת סרט שישודר הערב בערוץ 2 ("רשת").

"הכול התחיל כשהייתי בכיתה ג'", משתף פרידקובסקי. "העליתי סרטון ליוטיוב שבו אני רוקד. הילדים בבית הספר לא אהבו את זה והחליטו להחרים אותי. כולם עשו עליי חרם, והוא נמשך שנתיים".

היום, בדיעבד, אתה מבין מה קרה שם באותה תקופה?

"אני חושב שזה נבע מזה שילדים בגיל הזה לא תמיד יודעים לקבל את השונה. בכיתה ג' זה הגיל שבו מפתחים מיומנויות חברתיות, פתיחות חברתית, וכשרואים ילד שרוקד, זה שונה. מצד אחד הוא לא בת כי הוא בן, ומצד שני הוא לא נחשב בן כי הוא לא משחק כדורגל. הכול קיצוני, שחור או לבן, אין אפור. ילדים שנמצאים באפור - סובלים.

"היו לי חוגים כמו אורגן ותיאטרון שהיו מחוץ למושב. זה לא היה בכוונה, אבל אני שמח שיצא ככה, שם הצלחתי לבטא את עצמי. אם הייתי הולך לחוגים במושב, אלו היו שיעורים פרטים בלבד".

כבר לא הילד שאפשר לרדת עליו

פרידקובסקי לא שיתף אף אחד במה שעבר עליו והעדיף לא לספר להוריו כי חשש שאם יתערבו המצב יחריף. גם מהצוות החינוכי בבית הספר העדיף להסתיר את החרם, כי לא האמין שבאמת יוכלו לשנות משהו. "אני חושב שאם הייתי מספר למישהו מבית הספר, הוא לא באמת היה מצליח לטפל בזה", הוא אומר.

"לא האמנתי שמישהו יכול לשנות משהו"

בשלב מסוים נפגש פרידקובסקי עם מאמנת אישית, והיא עזרה לו להתמודד עם המצב. "לקחתי החלטה שאני לא רוצה יותר שיעשו עליי חרם ושאני רוצה שיהיו לי חברים. אני רוצה להיות עם ביטחון עצמי ושהזהות החברתית תשנה, אבל מצד שני, אני לא מתכוון להשתנות, חשוב לי להיות מי שאני.

"כשאמרתי את זה, הכול השתנה, ברגע שהבנתי שאני יכול, קיבלתי מתנה לכל החיים. אם לוקחים החלטה, הולכים איתה עד הסוף. התמודדתי למועצת תלמידים והילדים לא הבינו. כשהם שאלו, עניתי להם שאני זה מי שאני - אני רוקד, אני בן, לא גבר כמו שאתם מגדירים אבל גבר מספיק. הגישה שלהם השתנה. הייתי עם המון ביטחון, כבר לא הילד הסמרטוט שאפשר לרדת עליו.

"חרם זו חוויה מטלטלת שפוגעת ומשאירה חור בלב. קשה לי לסמוך על אנשים. כשאני פוגש אנשים חדשים אני אומר להם - 'זה לא אתם, זה אני. ייקח לי זמן לסמוך עליכם'. מצד שני זו חוויה מבגרת, גם אני וגם הסביבה שלי מרגישים שהתבגרתי בכמה שנים".

קראו עוד:

- מה עומד מאחורי כל ילד מאושר בבית-ספר?

- 1 בספטמבר: כשהילדים פוחדים משינויים

- "לא צריך לקחת את הילד לטיפול רגשי על כל דבר"

ההורים הרגישו שמשהו קורה

הוריו של ירדן לא ידעו מה עובר על בנם עד אחרי הטיפול שעבר, כשאזר אומץ לדבר בפתיחות מלאה. ובכל זאת הם הרגישו שמשהו קורה מתחת לפני השטח. "הסיפור התפוצץ באמצע כיתה ג', היו כל מיני סימנים", משתפת אימו חני. "ירדן הוא ילד רגיש, הוא ניסה להתמודד למועצת התלמידים ולא הצליח, חזר כל יום עם הצקה אחרת, בכה שהרביצו וקיללו אותו.

"בנוסף, שמענו שקראו לו 'ירדן הבת', כי הוא לא ילד טיפוסי שאוהב כדורגל או ספורט. הוא ילד שאוהב לשיר, לרקוד, אוהב במה. כל זה ביחד הפך למשהו גדול. ידענו שמשהו קורה, אבל לא הבנו שמדובר בחרם. בכל פעם שניסינו לדבר איתו, הוא העלה דמעות בעיניים ונאטם, לא היה מוכן לשתף פעולה. זו הייתה תקופה מתסכלת שאותתה לי שמשהו לא בסדר.

"מאחורי הקלעים עשינו דברים שירדן לא ידע: עירבנו את בית הספר ודיברתי עם המורה. המורים התאהבו בירדן, היה קל להתחבר ולעזור לו. המורה ניסתה להעצים אותו בכל דרך אפשרית. אני זוכרת שלקראת סוף כיתה ה' הייתה אלימות חריגה כלפיו אחר הצהריים ושלחנו מייל להורים. נפגשנו עם פסיכולוגית של בית הספר ופסיכולוגית פרטית. אפילו שקלתי להעביר אותו בית ספר ועשיתי סבב בין בתי ספר עד שהבנתי שאם יש בעיה, אני אעתיק אותה למקום אחר. חיפשנו פתרונות איך לעזור לו".

"לא אשכח שהייתה מסיבת ל"ג בעומר והילד יצא ממנה בבכי קורע לב. זה נורא, זה גומר אותך בתור אימא, את נאכלת. את יודעת שהוא חכם ומתבטא בצורה מדהימה ואין מבוגר שנשאר אליו אדיש, אבל עם ילדים זה אחרת".

ירדן עבר אימון של שלושה חודשים ובמהלך התקופה השתתף גם במחנה יוטיוברים, שבמסגרתו העלה סרטונים ליוטיוב. אחרי שהוריו נחשפו לסרטון אחד, הם גילו ממש במקרה סרטון נוסף - "הסיפור העצוב של חיי", כך הוא נקרא. "כשפתחנו את הסרטון, נדהמנו", מספרת האם. "ירדן נפתח בצורה מדהימה, שיתף בסרטון את כל מה שעבר עליו. זה היה אחרי האימון, כשהוא היה חזק, שלם ובטוח עם עצמו להעלות סרטון מסוג זה לרשת. היוטיוב היה כלי לביטוי עצמי".

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

"הורים הם חלק חשוב מהתהליך. הם המרכיב הכי חשוב בחיים של הילד, ולכן חשוב לשים לב ולראות מה קורה עם הילד. אני אומנם לא ידעתי לקרוא לילד בשמו, אבל ידעתי שמשהו קורה. ההורים צריכים להיות קשובים, לראות מבעד למסכה שהילדים עוטים על עצמם. חשוב שההורים יהיו מעורבים ולהקשיב גם למה שלא נראה על פני שטח ומה שלא אומרים במילים, לקרוא מבין השורות. לתת המון תמיכה ואהבה בבית. אנחנו חיבקנו מאוד.

"לא תמיד ידענו אם אנחנו פועלים נכון, התחברנו למה שירדן רצה ולמה שעושה לו טוב. הוא היה בחוג תיאטרון וחוג אורגן והיה נראה שמח ופעיל, הוא לא היה כבוי. ידענו שזה תהליך שייקח זמן. אם ההורים מזהים ילד מופנם, עצוב ולא מתקשר, זה מצב יותר שונה, והם צריכים לזכור שהיום יש המון היצע וסוגי טיפולים. לכל ילד אופי הטיפול שמתאים לו, וחשוב להעניק לו כלים להתמודד.

"לחברה יש השפעה אדירה, ולא משנה כמה אהבה וביטחון מעניקים בבית, החברה יכולה להרוס הכול ברגע. לכן אסור להרפות, חייבים להיות קשובים ולהקפיד על שיתוף פעולה בין ההורים".

לילדים שעוברים חרם מייעץ ירדן לדבר ולשתף. "זה לא חייב להיות הורה או מורה, העיקר שתהיה דמות שיוכלו לסמוך עליה. אני קצת מתחרט שלא שיתפתי קודם ושההורים ידעו רק בסוף על כל מה שעברתי".

הסרט "צביקה ואייל עושים בית ספר" ישודר הערב (ה') ב-21:30 ב"רשת"