שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ירמי פינקוס: "היה לי ברור מגיל צעיר - כולנו זקנים במסווה"
    הוא פיתח יחסים אובססיביים עם עוזרת הבית, זימן את רוחה של סבתו המתה ולמד איך גוזזים לחולדות ציפורניים. ירמי פינקוס חוגג בספר חדש את משיכתו לתימהוניים וחריגים, ומקווה להגשים את החלום ולהפוך סוף-סוף לקשיש נרגן

    "כשאתה הולך ברחוב", אומר ירמי פינקוס, "ועובר מולך מישהו משוגע למראה - החוק הראשון הוא לא ליצור איתו קשר עין. אבל אני תמיד יוצר קשר עין, לא מסוגל אחרת. אני לא יכול לעמוד בפני מוזרות, מופרעות קלה. אני חייב לצלול לתוך זה".

     

    בחצי השנה האחרונה, בשבתו בברלין עם בנו ובן זוגו במסגרת השתלמות אקדמית מטעם שנקר, פינקוס הצליח להרגיע קצת את הנטייה הזאת. עם חריגה אחת: היחסים המוזרים שפיתח עם מנקה פוטנציאלית, "מעצבת פנים שהפכה לעוזרת בית. היא קיבלה את פנינו מטעם בעל הבית בשלייקס, ריסים מלאכותיים, כובע בארט, כמו שחקנית קברט לשעבר שהידרדרה, וכל שבוע מאז אותה פגישה היא דוחקת בי להזמין אותה לנקות תמורת מחיר מופקע. לא היה לי נעים להגיד לה שאין לנו את ההון שהיא דורשת. אז התחלנו לנהל במיילים מערכת יחסים משונה, שבה היא נותנת לי עצות מטורפות לניקיון כדי להבהיר לי כמה עזרתה נחוצה".

     

     

    "במדפים שבחדר האמבטיה", כתבה לפינקוס, "תמצא שפופרות עם טבליות ניקוי לשיניים תותבות. אנא השתמש בהן לניקוי השירותים. יש להשליך פעם בשבוע טבלית אל האסלה ולהשאיר אותה שם ללילה שלם. הטבליות עושות פלאים במקומות שמחוץ לתחומה של מברשת הניקוי".

     

    ניסית את הטבליות?

    "ברור, כל שבוע אני זורק טבלית לאסלה. רציתי לרצות אותה. והטבליות האלה זה עוד כלום. במייל אחר היא הסבירה לי איך לנקות את מסנן הברז מאבנית בעזרת קונדום וחומצת לימון. את הטריק הזה עוד לא ניסיתי. אני שומר אותו לשבוע האחרון בדירה. הגרנד פינאלה לפני החזרה לישראל".

     

    פינקוס - מאייר, קומיקסאי וסופר - מתמחה בטיפוסים עם הילה תימהונית, תושבי השוליים של החיים המהוגנים כביכול. "רווקים ואלמנות", שמו של ספר הפרוזה השלישי שלו, מרמז על הברית הזאת, על נישואים סמליים בין מי שמשתייכים "לשתי קטגוריות אנושיות שהן קצת מחוץ למעגל של המין והאהבה. אמרתי לעצמי מראש שמיניות ואהבה לא ייכנסו לספר. אלה הנושאים הכי גדולים בספרות, אבל אני לא יכול לכתוב על דברים הרי גורל, לקחת את עצמי בכובד ראש שמצריכה כתיבה על אהבה בסגנון 'אנה קרנינה'. אין לי מה לחדש לגבי אהבה רומנטית. לדמויות שלי יש תשוקות אחרות".

     

    שלושה סיפורים ארוכים ואחד קצר נכללים ב"רווקים ואלמנות". שלושת הראשונים מתמקדים בזירה של תככי משפחות ושכנים בצפון התל־אביבי הישן. "אין דבר יותר מעניין מבחינתי מקנוניות זעירות ועלבונות גדולים של זעיר־בורגנים, שהם בעצם רוב האנשים, שהם אנחנו".

     

    "אני המספר הרכלן, היאכנע. אבל זה לא נורא, כל המספרים הם רכלנים. ואלה שלא - הם הכי נודניקים". פינקוס (צילום: סוזנה לאוטרבאך)
    "אני המספר הרכלן, היאכנע. אבל זה לא נורא, כל המספרים הם רכלנים. ואלה שלא - הם הכי נודניקים". פינקוס(צילום: סוזנה לאוטרבאך)
     

    כמו בספריו הקודמים, פינקוס משתמש בדמויות כביכול קטנות ממדים כדי לתאר תשוקות אדירות ממדים. בעיית תברואה בצנרת של בניין ישן, למשל, מאפשרת לו לתאר באחד הסיפורים התפרצות תת־קרקעית בחיי הרגש של בתולה מזדקנת, עובדת בארכיון הפילהרמונית. ועל הדרך, לתאר בפרוטרוט את ההבדלים בין זנים שונים של עכברושים והרגלי הקינון שלהם - כאילו היה בעצמו אחד מחברי ועד הבית. "התחקיר על החולדות היה ממכר - לקרוא איך מגדלים את החולדה הנורווגית במעבדות, איך גוזרים להן ציפורניים. אפילו שמעתי הקלטה של חולדה צוחקת - זה קול נורא מבהיל. משוגע אחד עשה מחקר פרטי על חולדות, וכנראה דיגדג את החולדה המסכנה הזאת למוות".

     

    גיבור הסיפור הפותח בקובץ מנהל שיחות על נדל"ן תל־אביבי עם רוח הרפאים של דודה קשישה. אם עוגיות חשיש עוזרות לדמות הזאת להיכנס למצב התודעה המתאים לשיחות עם המתים - פינקוס עצמו הסתפק באמצעים קונבנציונליים יותר בזמנים שבהם התמחה בסיאנסים. "הייתי נורא מוצלח בזה, הרוחות די שיתפו איתי פעולה. בזכות אחת מהן גיליתי שבאחד הגלגולים שלי הייתי משרתת שחורה, אמריקאית, שרה - שנפטרה כמה חודשים לפני שאני נולדתי. זה היה אולי שיא הקריירה שלי בתור מדובב של המתים. באחת הפעמים הראשונות העליתי את הרוח של סבתא שלי, שנורא אהבתי. איך ידעתי שזאת באמת היא? שאלתי אותה מה שלומה, והיא ענתה, 'יכול להיות יותר טוב'".

     

    מנקודה מסוימת, השיחות עם המתים התחילו לעייף את פינקוס. "חלק מהרוחות די בנאליות. לא כל מי שמגיע הוא איזה הרמן גרינג עם סיפור לספר". הרוח האחרונה שהעלה באוב הייתה רוחה של "בחורה אסקימואית בת 16, שטבעה במפרץ אלסקה לפני 120 שנה. מה מעניין במישהי בת 16, מה כבר יש לה לספר? כמו בציור - לצייר ילד זה משעמם. לזקן, לעומת זאת, יש אופי, יש מוזרויות. סודי הגדול הוא הידיעה שכולם יהפכו בסוף להיות זקנים. אנשים צעירים פשוט לא מודעים למה שהיה ברור לי מגיל צעיר - כולנו זקנים במסווה".

     

    מרומן הביכורים שלו, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" (2008), מעין ספר הרפתקאות קומי־טראגי שבמרכזו חבורת שחקניות קשישות בתיאטרון יידי - ניכרת אצל פינקוס המשיכה לעולם ישיש וילדותי, לדמויות מזקינות ואינפנטיליות. לפני כחמש שנים הפך לאב - עניין שלא מיתן את המשיכה שלו להומור של נפיחות.

     

    "נכון שמאז שנח נולד אני פחות מרשה לעצמי לעשות דברים מטופשים כמו פעם. אני כבר לא בוזק מלח בכוס קפה של אנשים. וקצת צר לי על זה. מצד שני, אני כופה על הבן שלי לשתף פעולה עם הפרקטיקות הילדותיות שלי. החיבה למשחקי קופסה, למשל. בגרמניה לא רק חומרי הניקוי משונים למדי, גם המשחקים שלהם. עכשיו אנחנו משחקים במשחק שבו צריך לסדר ערימות של כל מיני דברים מסריחים, ומי שלא מספיק לערום הכל בזמן - מקבל בתור עונש אסימון עם ציור של קקי. בינתיים הוא מנצח אותי".

     

    חלק מדמויות הקשישים שלך מתנהגות באופן די שערורייתי. שכן תל־אביבי תככן משתמש באשתו ובכיסא הגלגלים שלה כדי לשמור על מקום חניה או כאביזר להרחיק קוני דירות מהבניין.

    "אתה חושב שלא עברו לי בראש מחשבות כמו של הקשיש התככן הזה, לזרוק פגרים של חתולים בחצר? גרתי בדירה שרציתי שימכרו לי אותה, ולא למישהו אחר, ולא היה לי כסף. התחלתי לתכנן איך אני מבריח קונים פוטנציאליים בכל מיני אמצעים דרסטיים, כמו לקנות מעיים של חזיר בשוק הכרמל ולפזר ברחבי הבניין. כמובן שלא היה לי אומץ לזה. אבל בכתיבה אני יכול להגשים את הרעיונות הכי גרוטסקיים שלי. כמו שאני רואה את זה, זִקנה יכולה להיות פתח לאקסצנטריות חסרת בושה - לאנשים אין כבר מה להפסיד והם פשוט הולכים על זה. אני אהיה במיטבי כקשיש, זה ברור. אדם שנולד עם נפש זקנה ורק צריך לחכות להגיע לגיל המתאים".

     

    גיבורי ספריו של פינקוס נושאים אמנם שמות כמו צינמן וזלצמן ובוכבינדר, ומנהלים אינטריגות מהזן הפולני, אבל הסופר עצמו הודף כל ניסיון לדבר במונחים עדתיים. "אני יודע שכבר יצא לי מוניטין של האשכנזי הראשי לישראל, אבל אין לי שום כוונה לכהן בתפקיד הזה".

     

    בכל זאת, באופן מצטבר, אתה יוצר בספרים שלך דיוקן של מעמד מסוג מסוים. העולם החברתי שאתה מתאר נתפס כסקטור מותקף או מנודה בעידן הפוליטי הנוכחי. אתה חושב שיש לזה הדים בספר החדש?

    "ברגע שאתה שואל אותי שאלה כזו אתה משתף פעולה עם מי שרוצה לכלוא את היצירה בתוך הצינוק של פוליטיקת הזהויות. בדיוק בגלל זה נשבעתי לא להתייחס לנושא הזה. ואגב, אני כותב כמעט תמיד על המעמד הזעיר־בורגני, ובהחלט לא על הבורגנות השבעה של רמת אביב. הגיבורים שלי בספר הזה הם חשמלאי, מתווכת דירות, זבן בחנות טקסטיל, מנהל חשבונות בחברה ליבוא טוסטרים".

     

    בשונה מכל אלה, גיבור הסיפור "אירופה" - שנולד מהצעה מו"לית שקיבל פינקוס בשווייץ - מקבל אפשרות מילוט מהדייסה הישראלית. אם הדמויות בספרו הקודם, "בזעיר אנפין" (2012), מפנטזות על חופשת קיץ קצרה בפנסיון אוסטרי - כאן מוזמן הגיבור "להצטרף באמת לחיק האירופיות, להפוך לאקדמאי מקומי, להגשים פנטזיה ולהפוך למישהו אחר. כל מה שהוא צריך זה להגיד כן. אבל הוא לא יכול לסבול את הריקבון והמחנק של האירופיות העכשווית. יש בסיפור הזה איזה ניסיון לבדוק מודל של חיים אחרים, מתוך שיברון הלב שכרוך בידיעה שאלה לא מתאימים לי".

     

    למה?

    "כל הרעיון של זהות מקומית נעשה נזיל, ובכל זאת, כאן בברלין מתייחסים אליי כאל טיפוס לטיני, פטפטן, ים־תיכוני. תושב קו המשווה. חייתי בברלין לפני 20 שנה, היו לי תקופות של מגורים בפריז. אני דובר גרמנית וצרפתית. אני אוהב את אירופה כמיתוס, את אירופה של 300 שנה לפני הולדתי. אבל להפוך לאירופאי אמיתי, כמו שמציעים לגיבור שלי, להישאב לתככים של חיי אקדמיה אירופיים - זה הדבר הכי נורא".

     

    איש אמנות ואיש אקדמיה אירופאי חי חיים שונים כל כך ממקבילו בישראל?

    "אצלנו הכל יותר גלוי. אתה רואה את כתמי הזיעה, אתה מריח אותם, וזה סבבה, הם מתנדפים. באירופה, הזיעה חודרת בהשאלה מתחת לבגדים, מתיישנת, מתיישבת - ומקבלת איזה ניחוח סמוי של מוות. כן, הריקבון שלנו עוד צעיר. הגיבור שלי חוזר לישראל עם הזנב בין הרגליים ועם בונבוניירה שהוא קונה לפטרון המקומי שלו, ויש בזה אלמנט אכזרי של תבוסה. אבל את הריקבון המקומי שלך אתה לפחות מכיר ומזהה - הריקבון האירופי קטלני כי הוא חלק מאיזו פנטזיה".

     

    פינקוס מתעקש לא להתייחס לאחד הסיפורים בקובץ, "איזי וכרמלה", כאל סיפור אוטוביוגרפי, למרות הרקע המשפחתי הדומה שהוא חולק עם גיבור הסיפור - ילד בודד בן 11 משכונת בבלי בצפון תל־אביב, שכמו מתאהב בזוג שכנים, אלמנה שנישאת לרווק מושבע, בעל מיניות לא ברורה. "הילד הזה עוד לא מבין את הדבר הבסיסי ביותר בעולם, מיניות, אבל הוא מרגיש שהוא והזוג הזה נמצאים על מישור דומה. הוא מרחם עליהם, ורוצה לפצות אותם על איזה עוול שנדמה לו שהעולם עושה להם. כמעט כל הדמויות בספר הזה הן דמויות חריגות, אבל מה שהופך אותן לכאלה הוא המבט מבחוץ. הן עצמן פשוט חיות את חייהן באופן טבעי, ולא סובלות מהחריגות שלהן".

     

    גם פינקוס, כמו גיבור הסיפור, החליט ללמוד לטינית בילדותו. גם הוא נרשם לחוג מקרמה. "טוב, זה היה כדי לעצבן את ההורים שלי, שרצו לדאוג שיהיו לי חברים ושאלך לחוגים במקום לשבת בבית, לצייר ולראות טלוויזיה לבדי, כמו שבאמת רציתי. הייתי ממלא מחברות על גבי מחברות בסיפורים, שירים, קומיקס ותשבצים שהמצאתי ואז פותר בעצמי. ילדים אחרים הפריעו לי להתרכז בציור ובכתיבה. ולא, לא היה לי כישרון מיוחד למקרמה, אבל ההורים השתדלו לפרגן לי, תלו במשך שנים במרפסת את הערסל לעציצים שהכנתי".

     

    ואיך הלך עם הלטינית?

    "אפילו אני נבהלתי מהמוזרות של הילדים שהיו שם בחוגי המחוננים, ועזבתי אחרי פעם אחת. קלות הדעת שלי הצילה אותי מחיים של אקסצנטריות אמיתית. אם הייתי נשאר עם הילדים חובבי הלטינית, אולי הייתי הופך לפרופסור ללטינית שרוקם בשעות הפנאי מקרמה לעציצים".

     

    אתה מתאר את כל זה כעניין כמעט קומי, אבל להיות ילד חריג זה לא תענוג גדול.

    "אני חושב שזה התחיל להפריע לי כשזה הפריע למי שמסביבי. כלומר כשילדים אחרים או בני משפחתי התחילו להעיר לי על זה. החברים הגיעו בהדרגה ככל שהתבגרתי. ככל שהתקרבתי למקומי הטבעי ולדברים שאהבתי לעשות, מצאתי סביבי יותר אנשים שחשתי איתם נוח. היום אני אוהב אדם מושבע, והבעיה המרכזית שלי היא עודף חברים. בישראל אני מבלה כל יום כשעתיים בשיחות טלפון".

     

    הסיפורים שלך יוצרים את הרושם שדווקא לא נורא כל כך להיות תימהוני, שאפשר לחיות בשלום עם המוזרות.

    "יהושע קנז, אחד האהובים עליי מבין הסופרים העבריים, תמיד מתעסק במנודים, ובמובן הזה, אני מרגיש קרוב אליו באיזה אופן, למרות שהוא סופר ענק ביחס אליי. מצד שני, אני מרגיש גם ריחוק כלפי הנקודה הזאת בספרות שלו. אצלו המוזרות או ברית המנודים הזאת מגיעה לממדים טראגיים. ואני לא מסוגל אף פעם לשמור על פרצוף רציני, ללכת על הטראגי באמת. מוזרות היא לא בהכרח אומללות. האומללות היא תוצר של המבט מבחוץ".

     

    היום, כמבוגר, אתה מרגיש חריג?

    "כן. ואני באמת חריג. יש לי משפחה אלטרנטיבית. לא התחלתי להוליד ילדים בגיל מקובל. אני לא מקובע במסגרת כלכלית בורגנית שמתאימה לגיל או למעמד

     שלי. עדיין גר בדירה שכורה. נכון שהורות והקמת משפחה הן סימן מובהק של נורמטיביות, אבל רוב ההורים בגן של נח צעירים ממני ב־15 שנים. וכמובן שזה משמעותי מבחינה פיזית ורגשית. יש דברים שפשוט אין לך כוח או עצבים לעשות כאבא בן 51. גם מבחינה מקצועית, כמאייר, החלטתי לא להחליט, לא להתמיד. אני נע בין קריקטורות פוליטיות, קומיקס ואיור ספרי ילדים. עכשיו אני בכלל מצייר ציורי נוף. אני לא מסוגל להתיישב על התחת במקום אחד. אבל בסופו של דבר, אני לא באמת תרנגולת עם שלוש רגליים. אני לא יצור יוצא דופן - למרות שמגיל צעיר נמשכתי לאנשים כאלה. האמת היא שרוב האנשים בעולם מרגישים חריגים ביחס לאחרים. ובכל זאת כולנו מסתובבים בתחושת רחמים לגבי הזולת. איזה עוד רגש גורם לך לתת עשרה שקלים לקבצן? אבל מה בעצם מבדיל בינך לבינו אם לא הרחמים המלאכותיים? אני חושב שאלה בדיוק הדמויות שמעניינות אותי - אנשים שהיו יכולים להיות משהו גדול, אבל גזמו ועיוותו אותם כמו עץ בונזאי, עד שהם נעשו למשהו משונה ויפה בפני עצמו".

     

    "רווקים ואלמנות", ירמי פינקוס, כתר, 239 עמ'.

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ירמי פינקוס: "היה לי ברור מגיל צעיר - כולנו זקנים במסווה""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סוזנה לאוטרבאך
    ירמי פינקוס". לא מסוגל לשמור אף פעם על פרצוף רציני"
    צילום: סוזנה לאוטרבאך
    7 לילות
    מומלצים