שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    התגרשה מבעלה שנפצע קשה בצוק איתן: "הוא לא היה יהודה שלי, יהודה שאני מכירה"
    אחרי שבחרה להיפרד מבעלה יהודה הישראלי, הפצוע הקשה ביותר במבצע צוק איתן, מספרת רבקי על התקופה שאחרי הפציעה ועל ההחלטה להתגרש שהסעירה את הרשת. "היה לי עצוב שאנשים העזו לשבת בבית ולהגיב בלי שום הבנה. אני מאמינה שאלוקים היה איתי בבחירה"

    שנה ו-3 חודשים שכב יהודה יצחק הישראלי, הפצוע הקשה ביותר במבצע "צוק איתן", במצב הכרה מעורפל ורק מפעם לפעם פקח את עיניו. אשתו רבקי הייתה עמו בחדר כשראש הישיבה שלו הגיע לביקור ויהודה דיבר לראשונה. "הוא ניגש למיטה ושאל באופן רטורי: 'יהודה מה נשמע?', והוא ענה 'בסדר'. היינו בשוק. הרב שאל בזהירות, 'יהודה, אתה דיברת כרגע?' ויהודה ענה לו, 'כן'".

     

    כמעט שנתיים חלפו מאז, אבל הדי השמחה הגדולה שפרצה מהדהדים בה עד היום. "המשפחה הייתה כל כך אופטימית ומלאת תקוות", היא אומרת בכאב, "יהודה התחיל להגיב ולתקשר והייתה התקדמות הדרגתית. אבל אני ראיתי אותו באמת, והוא לא היה יהודה שלי, יהודה שאני מכירה. אם אתה כבר בהכרה, למה אתה לא חוזר לגמרי? יש לך ילדים, יש לך אישה, למה אתה לא חוזר אלינו? ואז גם מחלחלת ההבנה שזה לא תלוי בו, שזה חלק מהפגיעה שלו.

     

    רק לאחרונה החליטה רבקי הישראלי להיפרד מבעלה. "רצה אלוקים שתהיה מחוסר הכרה במשך תקופה ארוכה", כתבה בפוסט שפרסמה בפייסבוק למחרת קבלת הגט המורכב. "רצה אלוקים שנעבור טלטלות רבות, אינסוף מחשבות, שאלות, התלבטויות. רצה אלוקים שתתעורר, תתקדם אט-אט, אבל לא תחזור להיות אותו אחד. רצה אלוקים שנבדוק, ננסה, נחשוב. רצה אלוקים שנבין שבמציאות הזאת יש כנראה רק דרך אחת בשבילנו. רצה אלוקים להשאיר לי פתח. רצה אלוקים שאצא לדרך חדשה".

     

    רבקי ויהודה יצחק ישראלי
    רבקי ויהודה יצחק ישראלי
     

    הפרסום חולל סערה ברשת ובכלי התקשורת וזכה לאלפי תגובות ושיתופים מצד תומכים ומבקרים. אבל בגיל 26, כשהיא אם לצוריה (4.5) ולארז (3), רבקי מתבוננת קדימה באומץ. "אני מרגישה שזו בחירה בחיים", היא אומרת בגילוי לב. "בחרתי שלא להישאר במקום של העצב וההישרדות. בחרתי להעניק לילדים שלנו חיים של שמחה, ואמא שקמה בבוקר עם חיוך והולכת לישון בלילה בידיעה שהיא עושה את הכי טוב שאפשר בשבילם. בחרתי עבורם חיים נורמליים בתוך מציאות לא נורמלית".

     

    הפוסט של רבקי שעורר את הסערה ברשת
    הפוסט של רבקי שעורר את הסערה ברשת

    לא חששת מהמחיר?

    "ידעתי שיש מחיר, אבל ידעתי גם שאתמודד איתו. הלידה הראשונה, למשל, הייתה עלולה להתרחש בשלב הגיבוש של הסיירת. הוא היה שם שלושה ימים בלי טלפון והתלבטתי מה לעשות אם אצטרך ללדת בדיוק בזמן הזה. החלטתי שבמידת הצורך, אלד לבד. בסוף צוריה נולדה כשהוא יצא הביתה לחופשה".

     

    שבוע אחרי הלידה חזר הישראלי לצבא ומותיר אם צעירה ותינוקת בבית הוריה של רבקי. "אחרי כמה חודשים צוריה נכנסה למסגרת ואני חזרתי ללימודים. הצבא מאוד התחשב בנו, ויהודה היה חוזר הביתה כמעט מדי שבת וגם לחופשות. ניצלנו את סופי השבוע לבילויים וטיולים משפחתיים. גרנו בתל אביב ואהבנו מאוד את הים. היו לנו חיים מאושרים והספקנו הרבה".

     

    בעלך דיבר על הסכנה שבשירות צבאי, על האפשרות שייפצע?

    "לעיתים רחוקות. ולא על מצב ביניים כזה אלא על אובדן מוחלט. יהודה אמר שאם יקרה לי משהו הוא רוצה שאמשיך הלאה. אני זוכרת שאמרתי לו 'יש לי דבר כל כך מושלם בבית, לא נראה לי שאהיה מסוגלת להכניס מישהו אחר אחריך'".

     

    בשבוע שקדם לפציעה רבקי לא דאגה כלל. "צוק איתן" התקרב לסיומו ויהודה היה עסוק בהכנה לקורס קצינים ולא נשלח אל השטח. 4 ימים לפני הפציעה הודיעו ליהודה שהיחידה מצטרפת לצוותים בעזה וקראו לו לבוא תוך שעה. "בדיוק הייתי בגינה עם הילדה וחזרתי הביתה כדי לעזור לו לארוז את התיק", נזכרת רבקי. "ממש לא התרגשתי. קבענו לצאת ביום ראשון בערב לנמל ואמרתי לו, אם לא תחזור עד יום ראשון אז נצא ביום שני, אין לחץ. בכלל לא היה ברור אם הוא והחברים שלו ייכנסו בסוף לעזה או יישארו בשטחי הכינוס".

     

    יום הפציעה

    ב-1 באוגוסט 2014, יום הפציעה, תקפו מחבלים כוח של סיירת גבעתי שעסק באיתור מנהרות באזור רפיח. בהיתקלות נהרגו מפקד הסיירת רס"ן בניה שראל, סמ"ר ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין, שגופתו נחטפה. הכוחות הפעילו נוהל חניבעל שבמהלכו נפצע יהודה מרסיס שחדר לראשו מאש כוחותינו. "הייתי בחודש תשיעי, בבית של ההורים שלי, ופתאום התחילו להגיע שמועות על גולדין", נזכרת רבקי. "כששמעתי את שמו, נלחצתי, אמנם יהודה היה מרימון והדר מהפלס"ר, אבל שניהם היו שייכים לגבעתי, בחדשות זה נשמע ממש לא טוב ונלחצתי. ניסיתי להתקשר לשלישה של יהודה והיא לא ענתה לי, אז נלחצתי עוד יותר. הרדמתי את צוריה בחדר ופתאום אמא שלי נכנסה וקראה לי לסלון. ראיתי את הפנים שלה ומיד הבנתי. הלכתי אחריה, ראיתי את הקצינים במדים וחשבתי שיהודה מת. הם אמרו שהוא פצוע, אבל לא האמנתי להם. אחרי שאמרו לי שיש מונית שמחכה למטה כדי לקחת אותי לסורוקה, התחלתי להאמין".

     

    הם אמרו לך מה מצבו?

    "הם לא ידעו איזה סוג של פציעה יש לו, אבל אמרו שהוא במצב קשה. ניסיתי להיאחז בתקווה. מצד אחד, זו הייתה נסיעה מאוד מאוד ארוכה, זמן של תהילים ובכי. מצד שני את לא רוצה שהנסיעה תיגמר, כי את לא יודעת מה מחכה לך בסופה. התחילו להגיע המון הודעות וטלפונים, הרבה תמיכה וחיבוק. ההורים של יהודה עדיין לא ידעו, כי הם גרים בעפרה ולקח קצת יותר זמן להגיע אליהם. הטריף אותי שאני לא יכולה לדבר איתם, שהעולם מתהפך ואין להם מושג. רק אחרי חצי שעה הם התקשרו מהדרך ואמרו לי, 'אל תדאגי, יהודה חזק, הוא ייצא מזה'".

     

    שלושה שבועות אחרי הפציעה ילדה רבקי את בנם השני. "כבר הייתי שבוע אחרי תאריך הלידה, סביב המיטה של יהודה בבית החולים סורוקה. אחרי הפציעה אמרתי, לא רוצה ללדת, מה הקשר עכשיו. אבל כשהחיים מכריחים אותך את מתייצבת".

     

    וברגע הלידה?

    "הרגשתי שהצלחתי לאסוף את עצמי. אולי דווקא בגלל הקושי הלידה של ארז הייתה נקודת אור גדולה. זאת הייתה תקופה מאוד קשה, חודש משוגע, כי רצתי בין יהודה שבטיפול נמרץ והתינוק בסורוקה לבין צוריה בתל אביב. הייתה לי הרבה עזרה מהמשפחה ומהחברות, וזה גם השאיר אותי מפוקסת. כי הייתי חייבת לטפל לא רק ביהודה אלא גם בעצמי ובתינוק".

     

    "היינו בטוחים שיתחילו הניסים"

    בערב ראש השנה יהודה הועבר למחלקת השיקום בבית החולים תל השומר. "היה קצת יותר קל", נזכרת רבקי. "המרחק התקצר ויכולתי להיות עם יהודה כל יום ואחר כך לחזור לילדים. המעבר למחלקת השיקום גם הביא המון ציפיות. היינו בטוחים ששם יתחילו הניסים. זה לא קרה, להפך, אפילו הייתה נסיגה בתחילה, ושוב מצאנו את עצמנו בטיפול נמרץ".

     

    מה היה מצבו באותו שלב?

    "לפעמים הוא היה מסוגל לעקוב עם העיניים וכשהיה נדמה ביום אחד שהוא מגיב, למחרת התברר שאולי הוא לא. נורא קשה לדבר עם מישהו שלא מגיב, אבל השתדלתי בשבילו. לא הייתי מסוגלת לחשוב שאהיה בבית בלעדיו. הייתי יוצאת מבית החולים ובוכה באוטו. הצטרפתי אליו לטיפולים, לבדיקות, לפיזיותרפיהי שם. יהודה עבר ניתוח שקיווינו שישפר את המצב והוא לא הצליח, והנפילה הייתה בהתאם, ואז ניתוח נוסף לשפר את הקודם. אם בהתחלה הייתה אופטימיות, אחר כך הגיע חוסר הוודאות וזה היה הכי קשה. בשלב מסוים אמרתי, אני לא יכולה לבנות את החיים שלי לפי המצב של יהודה. אני לא יכולה לבנות לפיו את השמחה שלי, את הכוחות שלי.

     

     (צילום: אילן ספירא)
    (צילום: אילן ספירא)

    הסביבה לא תמכה בך?

    "קיבלתי הרבה תמיכה, אבל לפעמים הרגשתי שאנשים לא מבינים מה אני חווה. היו כל כך הרבה מושגים שהייתי צריכה להגדיר לעצמי כי אף אחד לא מצא את המילים הנכונות, והתגובות לא תאמו את מה שהרגשתי. הסביבה לא הבינה את התהליכים שאני עוברת. את האובדן שאני חווה. האנשים לא הבינו. הם אמרו, הרי בעלה חי. הם לא יכלו להבין שאני הולכת לישון לבד וקמה בבוקר לבד ורק אני אחראית לשני ילדים קטנים, ואני לא יכולה לצפות שמשהו ישתנה, כי אף אחד לא מבטיח לי שמשהו ישתנה".

     

    ניסית להסביר את הקושי?

    "בתקופות הראשונות היה מאוד קשה להבין אותי. מאוד התרחקתי. כי אנשים רצו לעזור ולא הבינו איך. היו תקופות שכל מה שלא עשו היה מעצבן. תקופות שאת מתנהלת בקושי, כל כך מרוכזת בהתמודדות שלך, בהישרדות היומיומית עם הילדים והפציעה, ואנשים מפחדים לדבר איתך. עם הזמן למדתי לפתח איזה חוסן. ואם בשנה הראשונה הייתי כל כולי עם יהודה, בשנה השנייה בחרתי בילדים. הרגשתי שעכשיו תורם. בהתחלה זה היה מלווה בהמון רגשות אשמה. היו ימים שלא נסעתי אליו ובערב לא הייתי מסוגלת לשאת את המחשבה שלא הייתי איתו והייתי מגיעה אליו בלילה. לקח המון זמן עד שהבנתי שאני שלמה עם הבחירות שלי".

     

    ההחלטה להתגרש חתמה תהליך ארוך של התלבטות. "אפשר להגיד שהמחשבה התחילה כשהוא התעורר והבנתי שזה לא הוא, וייתכן שזה מה שיקרה בסוף הדרך. בתחילה זה היה תהליך פנימי לבדוק אם אני שלמה עם הבחירה, אחר כך לראות אם אני מסוגלת להכיל את התגובות למעשה, ומאוחר יותר לשתף את הרב של יהודה ואת המשפחה בהחלטה".

     

    "אף אחד לא הבטיח לי שמשהו ישתנה" (צילום: אילן ספירא)
    "אף אחד לא הבטיח לי שמשהו ישתנה"(צילום: אילן ספירא)

    איך המשפחה הגיבה?

    "המשפחה שלי תמכה בי מאוד. היו שלבים שהיא התקדמה עם זה בלעדיי, ואני הייתי כמה שפחות מעורבת, כי גם ככה זה היה כל כך מטלטל. אמא שלי והרב של יהודה וכמה חברים השתדלו לעשות את כל מה שאפשר כדי להגיע למקום הזה בצורה הנכונה ביותר. בהתחלה היו השלבים שיהודה בכלל לא היה יכול לתת גט, ויש לי המון הכרת תודה לאלוקים שיהודה בכלל הצליח להגיע למקום הזה של מסירת הגט. הרבה שערים נפתחו לי בדרך. גם מול בית הדין. לפעמים כותבים על דיינים שהם מנסים לעשות חיים קשים, אבל אני הרגשתי שישבו שם אנשים טובים שרצו לעזור כמה שאפשר במסגרת ההלכה. הם כל כך הלכו לקראתי ועשו את זה בצורה הכי מבינה ורגישה".

     

    מה יקרה אם פתאום הוא יחזור לעצמו, ויהודה של פעם יעמוד מולך?

    "זה עבר לי המון בראש. ברוב הזמן נאחזתי בזה כדי להישאר. אבל לאט לאט הבנתי שאי אפשר לבנות חיים על סמך משהו שאולי יקרה ואולי לא. צריך לבנות את החיים לפי מה שנראה עכשיו הכי טוב לי ולמשפחה שלי. לפי מה שבנקודת הזמן הנוכחית נראה לי הכי נכון. יכול להיות שבעוד עשר שנים יהודה יתקדם ויחזור לתפקד באיזושהי רמה, אבל כשאתה מקבל החלטות, הן לא על סמך מה שיהיה.

     

    "הדיינים הלכו לקראתי ועשו את זה בצורה הכי מבינה ורגישה" (צילום: אילן ספירא)
    "הדיינים הלכו לקראתי ועשו את זה בצורה הכי מבינה ורגישה"(צילום: אילן ספירא)

    איך הרגשת כשיצאת מבית הדין?

    "זה לא היה שמח. זה מאוד מורכב. כי היה פה ויתור, ולמרות שאני שלמה איתו ויודעת שהוא הבחירה הכי טובה בשבילי ובשביל הילדים, הפציעה של יהודה לא נעלמה מהחיים שלנו. יהודה קיים. הוא אבא של הילדים והוא היה ויהיה חלק בלתי נפרד מהעתיד שלנו".

     

    "עצוב שאנשים העזו לשבת בבית ולהגיב"

    מהרגע שנודע על הגט אלפי תגובות התנפלו על כתפיה הצרות של הצעירה שבחרה ללכת לפי צו ליבה. בעוד שרבים תמכו בה, עודדו והבינו את המעשה, היו גם אחרים שהתקיפו בתגובות קשות ומרושעות. "זו בגידה בבעלה", "להיות נשואה פירושו להיות לצידו לא רק כשנוח, אלא גם באש ובמים", היו רק חלק מהן.

     

    נעלבת?

    "לקחתי את זה פחות קשה מחברות שלי ומאנשים קרובים שנעלבו בשמי. לא התגרשתי כדי לקבל תמיכה או ביקורת, בוודאי לא כדי לעורר דיון וירטואלי. הייתי במקום שלם עם עצמי ועם הבחירה שלי, לכן לא כל כך הושפעתי מכל תגובה. זה לא היה נעים, אבל זה לא טילטל אותי. כשפירסמתי את הפוסט, אנשים לא הבינו למה ראיתי לנכון לכתוב את זה. הם לא הבינו שממילא הסיפור מוכר והדברים היו מתפרסמים ואם לא הייתי מביאה את הצד שלי, כל אחד היה לוקח את זה לאן שהוא רוצה".

     

    הופתעת מעוצמת התגובות?

    "היה לי עצוב שאנשים העזו לשבת בבית ולהגיב בלי שום הבנה שהם בעצם לא מבינים כלום. היה לי עצוב שאנשים הרשו לעצמם לשפוט בלי שנחשפו לכל מה שעבר עלינו. אבל אני לא כועסת או פגועה. אני נושאת באחריות על הבחירה שלי ועל המשמעויות שלה. היו אנשים שלקחו קשה את הקטע של אלוקים בפוסט. הם שאלו, למה הפלת את זה עליו? הרי לא התגרשת בגלל אלוקים אלא בגללך.

    ואני לוקחת את זה על עצמי כמובן, אבל מאמינה שאלוקים היה איתי גם ביכולת לבחור. כאדם מאמין לא יכולתי שלא לראות את אלוקים בכל הסיפור הזה".

     

    נכון להיום ממשיך יהודה יצחק הישראלי להתקדם. הוא מחייך אל בתו הקטנה המתרפקת עליו, מתפלל עם אביו, מתנייד לאיטו בכיסא הגלגלים. הילדים נפגשים עימו בבית הוריו המלווים אותו במסע השיקום הארוך. "מצד אחד מעציב אותי שארז לא הכיר את אבא שלו כפי שהיה פעם, ומצד שני אני חושבת שזה יותר קל לו, ושדווקא בגלל שהוא נולד לתוך המציאות המורכבת, הוא ילד מאוד שלם ושמח. גם צוריה מאוד קשורה אל יהודה ומקבלת את הפציעה שלו בטבעיות גמורה".

     

    בשמונת החודשים האחרונים רבקי עובדת במחלקת השיקום בתל השומר כמרפאה בעיסוק. "הרגשתי בשלה להיות במקום המטפל ולא במקום של המטופל חסר האונים", היא אומרת. "הרגשתי שנכון לי לחזור למקום שסימל עבורי כל כך הרבה דברים שאיבדתי כדי להתחיל שם משהו חדש וטוב שיצמיח אותי".

      

    מה הלאה?

    "אין לי מושג. כל מה שאני יודעת כרגע הוא שהקדוש ברוך הוא פתח לי פתח. הלכתי דרכו, ומפה והלאה הדרך ארוכה. אחרי שלוש שנים של קושי וכאב, יש בי מקום שרוצה לחזור לשמחת החיים הפשוטה, התמימה. לפעמים אני מסתכלת על הילד הקטן שלי ואני אומרת לעצמי, אם הוא יכול להיות בסיטואציה הזו עם כזו פשטות, כזו שמחת חיים, גם אני יכולה".

     

    הכתבה המלאה פורסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "התגרשה מבעלה שנפצע קשה בצוק איתן: "הוא לא היה יהודה שלי, יהודה שאני מכירה""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים