שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    נסיעת עבודה של אמא אובדת. עצות.

    אני עובדת. בעצם לא ממש. תלוי איך אני או אתם מסתכלים על זה. אני כותבת. לא חושבת שהמרצה שלי בהנדסת תעשייה באוניברסיטת ברקלי, Mark Goldberg, היה קורא לזה עבודה. אולי כן.

    אני לא מרוויחה כסף (לא משהו ששווה בכלל להתחייס אליו), אין לי עובדים (אם כבר אני עובדת אצל שלושה - בת 14, בן 8 ועוד מתבגרת בת 5), אף אחד לא מגדיר לי משימות (כאילו הגבר גבר כן….אבל אלו משימות שדאגתי שהוא יחשוב שהן באות ממנו….), וסביר להניח שרק אני אראה את תוצאות העבודה שלי.

    אין לי מושג אם זה בכלל יעניין מישהו. אז, כן, אני עובדת, המון שעות, יש לי דדליינים, לעיניים שלי יש צורה של פונט times new roman, ועכשיו יש לי גם נסיעת עבודה.

     

    לא, אל דאגה, האביר על הסוס הלבן לא מממן אותה (אלא אם כן הגבר גבר חושב שהוא האביר, נזרום איתו, ולא הוא לא מממן - זאת קופה משותפת, לא צריכים ממש להתקטנן מי מכניס ומי מוציא - זה בקטנה).

     

    לענייננו, נסיעת עבודה. הוגדרה מזמן, ועד שסגרתי תאריך - יצאה לalter ego שלי הנשמה. פתאום להתחייב למשהו אחרי שבשנים האחרונות אני מתחייבת רק למילים והן, לפחות לא בשלב הזה, לא יכולות לשדרג אותי לביזנס או לשאול אותי אם אני רוצה צ׳יקן או ביף.

     

    פתאום, עם נסיעת העבודה באופק, יכולתי לשלוף מהארון את החצאית עפרון שלי (זה לא שאצטרך אותה, אבל רק המחשבה של נסיעת עבודה גרמה לי למשמש את חברתי הישנה), לעשות פו גדול על הסטילטו של ג׳ימי (ג׳ימי צו כמובן) ולהוריד מהמדף הגבוה את ז׳קט של ארמני (סתם….לא ארמני אבל vince שזה גם סוג של מכירת כילייה או חלק ממנה).

     

    שכבתי על המיטה ופינטזתי בקרים על עקבים במדרכות הלבנים העתיקות, כשביד אחת הקפה (תה…לא שותה קפה אבל זה נשמע טוב יותר) ובשניה אני עם הסלולרי

    צועקת לטלפון שימכור בשורט את המנייה (אין לי מושג על מה אני מדברת….זו שורה מהסרט wall street) ובו זמנית מניפה יד אל על לעצור מונית צהובה (גם פה….פנטזיה - מזמן כבר לא נכנסת למוניות צהובות ובטח ובטח לא מתאמצת חס וחלילה להרים יד…. שני קליקים באפליקציה של אובר ואני מסודרת). פינטזתי על ישיבה מזרחית על מצעים לבנים, מזמינה room service עם פרח כשקרם פנים עסיסי בצבע ירוק מנטה מעטר את פני ואני רואה reruns של סקס אנד דה סיטי בחלוק, שבע דקות לפני הפגישה בלובי וצעידה מכורבלת במעיל מעבר מתקתקת על המדרכה לבדי, בדרך לפגוש חברה במסעדה מוארת באור עמום, עם המון צחוקים מסביב וכוס יין לבן, ללא רגשות אשם ש׳הוא׳ לא כלול ומחשבות על ׳מה הוא מפספס׳ לא קיימות בכלל, כי הרי זאת נסיעת עבודה. לא?!

     

    אויש. נסיעות לבד. הייתי שם פעם והיום מנסים למכור לי ש ׳אני נורא מתגעגע׳ ש׳נמאס לי כבר לטוס׳ (חורפ כל הטיסה), ׳לישון לבד בבית מלון׳ (בלי השכמות ב-6 בבוקר לצ׳ונאמי של ההכנות לבית הספר), ׳להתרוצץ מפגישה לפגישה׳ (במסעדת וולפגאנג או נובו עם נשות עסקים מחוטבות ומחויכות שלא מקטרות כשלא השכבת את הילד ב-8 בול אלא ב- 8:25) ו׳להיות לבד בין לבין׳ (עם הרבה שקט מסביב ללא צעקות ׳אמא…בואי לנגב לי׳ ו׳אבא תביא לי מים׳). אז אל תמכרו לי את הקושי. מה שנקרא בשפה המקצועית זובי בלובי.

     

    ״וואי, אולי כולנו ניסע איתך?״ הגבר גבר זורק לכיווני״ הרי גם אני צריך להיות שם במשרד בכל מקרה…״ אני מתנצלת על חיי ומסבירה לו שאני צריכה, חייבת, חיי תלויים בזה, עניין של חיים ומוות לטוס לעניניי עבודה, בעודי שוטפת כלים בפעם ה-17 היום.

     

     

    "מה כבר ביקשתי??? קיבינימאט... להיות מרוכזת רק בעצמי"? (צילום: shutterstock)
    "מה כבר ביקשתי??? קיבינימאט... להיות מרוכזת רק בעצמי"?(צילום: shutterstock)

     

    בבת אחת נהייה לי חלושס ברגליים והספוג בריח של התחתית של הפח נשמט לי על הריצפה (אל דאגה - הכלב כבר אסף ופירק בסלון). ״אמממ…. סבבה״ אני עונה וכבר המוח עובר לאובר דרייב בעניין הלוגיסטיקות ״אבל אתה זוכר שאני צריכה לעבוד…..אני משפילה מבט ואומרת בקול חצי מתנצל (סססאמממק!!!!). ״אה….וזה אמצע שנה ואין קייטנות או חברים רוב שעות היום״ אני ממשיכה בקול שקט ואיטי. טיפות זיעה מופיעות לי על המצח. אני עדיין מול הכיור….עניין הכלים נשכח כבר לחלוטין.

     

    ״אה״ הוא פתאום מרים מבט מהאימייל. הוא מאחורי ואני שומעת אותו מכווץ את הפרצוף, מטה אותו הצידה וחושב שניה מעבר ל׳טיול משפחתי מגניבוש׳. ״אין בעיה, תארגני בייביסיטר״ הוא מחייך כאילו גילה את נוסחאת האטום וחוזר לשלו. אצלי הזיעה כבר התפשטה לגב.

     

    מה כבר ביקשתי????? קיבינימאט….להיות מרוכזת רק בעצמי…בלי קציצות, נעל אצבע ורודה שנעלמה מתחת לשולחן, ׳אמא אני רעב׳ אחרי שהרגע יצאנו מעוד מסעדת פיצה, ונישנוש מלפפון מקולף וחתוך לרצועות (אמא…אני לא מסכימה לאכול בצורת מטבעות).

     

    אוקי. נשימות I can do this. Yes we can. אם אשלח לשלומית הבייביסיטר האגדית סמס עכשיו, אשחד אותה להפסיד 56 שעות תואר שני במשפטים באוניברסיטה יוקרתית במנהטן כשהיא שם על מילגה, אתפור את זה עם עזרה מאווה בת ה- 16 כשהיא חוזרת מבית הספר בחמש בערב ואסגור עסקה עם המקום של הפיצה בשכונה שיספק לנו אוכל כל 3-4 שעות באופן קבוע ל-5 ימים אני חושבת שאני אוכל לתקתק את הטיול המשפחתי….אה….נסיעת העבודה שלי. רגע - אבל הגדולה צריכה גם טלפון מקומי…טוב, נארגן….אארגן, הקטנה תרצה קצת זמן בגן הישן…אוקי…שלושה או שבעת אלפים מיילים בתחינה לגן ואני מסודרת. עכשיו נשאר רק האמצעי. ארוקן את כל ערכות הלגו באמאזון וזה בטח יעסיק אותו איזה שבוע. אמן ואמן.

     

    רגע, אבל מה עם הגדול? הגבר גבר ? - אסגור לו 3 משחקי כדורסל,הוקי, בייסבול פלוס בירות ואדבר עם צוות השיווק, מכירות או אנערף במשרד שלו לקבוע פגישות עסקים כל ערב עד שהולכים לישון כדי שכל כולו יהיה עמוס (לא אמרנו נסיעת עבודה?!) וכל כולי אהיה עסוקה בנחמדות לביזנס ולא לבעלי. (למען ההגינות - אני דוקא כן נחמדה אליו, לא המון, אבל די. כן, לפעמים זה דורש מאמץ עילאי…לא תמיד יש לי כוח או סבלנות - אבל הוא כבר יודע לא לקחת את זה באופן אישי…אני פשוט לא בן אדם כ״כ נחמד. תשאלו את החברות שלי. את כל השלוש)

    אוקי. אפשר להרגע. הכל סגור.

     

    אני ממשיכה את הכלים.

     

    ״את יודעת מה?״ הוא ניגש אלי ומחבק אותי מאחורה. ״ חשבתי על זה״ הוא ממשיך. ״ זה באמת לא הוגן להפיל עלייך את כולנו״. אני נושמת לרווחה, מסתובבת ונותנת לו חיבוק גדול כזה בידיים מלאות סבון ומים. איזה מתוק הוא. אמנם לקח לו איזה דקה (או 30) אבל הוא הבין סוף סוף שאני צריכה את הזמן שלי לבד, לעשות, לחשוב, להיות מרוכזת רק במטרה שלי ולא בילדים, לא בו ולא בכל ארגון לוגיסטי או בכל דבר אחר. להבין שלכל הנסיעות עבודה שלו אנחנו, אני והילדים, לא מצטרפים ונותנים לו לעשות את שלו ולחזור אלינו בבית. הוא מבין לגמרי שכשהוא נוסע, הוא נוסע שקט בלי דאגה לילדים או לבית כי אני נשארת מאחור ודואגת להכל…וכל מה שהוא צריך לעשות למטרת שלום המשפחה זה כמה שיחות סקייפ או פייסטיים. תלוי מה עובד. לאחרונה זה רק בוואטספ.

    איך הוא הבין שזה בדיוק מה שאני צריכה. הרי זה באמת כ״כ ברור והגיוני. לא? פשוט מלך!

     

    ״אז תארגני לילדים בייביסיטר בבית, פנסיון לכלב, אוכל ל-5 ימים, הסעות לארוחות חג אצל סבא סבתא, ביטוח על האוטו למי שיסיע מחוג לחוג, רשימת מטלות ולו״ז שבועי, הזמנה מהסופר והירקן, אל תשכחי להכין את כל הדברים לסוכה שנבנה ביחד כולנו שניה וחצי לפני הטיסה ואני אבוא איתך! איזה כיף, רק את ואני ברומנטיות, כל בוקר וערב בלי אף אחד ובלי דאגות. יהיה מעולה! לא?!״ הוא מביט בי בעיניי כלבלב מתוקות כ״כ מאושר מהרעיון המקורי והמושלם. ממש טוטאל מוש.

     

    ״כן, יהיה מעולה…״ אני מחייכת בחזרה חיוך מאולץ כשאני יודעת שאני פשוט צריכה לשמוח בחלקי, בחלקנו, ללכת להחזיר את קרם פנים מנטה לארון וללכת לשבת בחמ״ל בבהילות על פרויקט ״כולה- רציתי- לנסוע- לבד- לעבוד- אבל- בעלי- בא- איתי- כפרה- עליו-

    ובמקום- לנסוע- בראש- שקט- עאלק- אני- צריכה- להפיק- שבוע- הפעלות- לילדים- סטייל- השרדות- פלוס- קצת- יותר- אוכל- אבל- עדיין- הרבה- מאוד- אורז״.

     

    לחיי חייה של אמא עובדת. אובדת עצות.

     

    חן (אנני) מתעדת את חייה בניו יורק כבר ארבע שנים.

    משהו בין סקס אנד דה סיטי עם תוספת כבדה של שלושה ילדים היפראקטיבים וזוגיות הייטקיסטית לאמהות פולניה שכוללת שניצלים וקציצות.

    הבלוג שלה www.beemasheli.com מלא בהמלצות, סיורים, קיטורים, שופינג ועוד.

     

    באמאשלי | חוויות משפחה בעיר הגדולה

    www.beemasheli.com

     

     


    פרסום ראשון: 24.09.17, 20:48
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "נסיעת עבודה של אמא אובדת. עצות. "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים