רוצים מדינה, אבל לא בטוח שעכשיו. בלון הניסוי הכורדי
אחרי שנים רבות של המתנה מקיימים היום הכורדים משאל עם היסטורי על עצמאותם בצפון עיראק. אולם ההצהרות האחרונות של הבכירים הכורדים מלמדות כי ייתכן שהם מעוניינים רק בקיום המשאל עצמו - ולא במהלך דרמטי עם פוטנציאל נפיצות גבוה שיכול להשליך על יציבות האזור כולו
היום (יום ב') מתקיים בחבל הכורדי בצפון עיראק משאל העם ההיסטורי שבו יכריעו תושבי החבל האוטונומי אם ברצונם להכריז על עצמאות ולהיפרד מעיראק. שמחה והתרגשות שוטפות את ערי החבל הכורדי, וחגיגות פטריוטיות גדולות נערכו בערי החבל בישורת האחרונה שלפני המשאל, בשעה ששכנותיה של כורדיסטן העיראקית וגם רוב מכריע של שותפותיה מתנגדות לקיומו של המשאל ובחלק מן המקרים אף מאיימות בתגובה תקיפה ואלימה.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
עריכת המשאל היא עובדה מוגמרת, ובשעות אלה עומדים הכורדים בתורים לקלפיות ברחבי החבל. הרשויות הכורדיות בראשות הנשיא מסעוד ברזאני מצפות לתמיכה מוחצת של קרוב ל-100 אחוזים מקרב 5.2 מיליון הכורדים ובני המיעוטים (טורקמנים, יזידים ונוצרים) בעלי זכות הבחירה במשאל, שבו נשאלת שאלה אחת בלבד - "האם את/ה תומכ/ת בהקמת מדינה כורדית עצמאית בשטחי האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק?".
למרות מראית העין האופטימית של הרשויות הכורדיות והציפייה הכורדית לרוב בסגנון סדאם חוסיין בתוצאות המשאל, כמה שאלות חשובות בעניינו נותרו עדיין פתוחות וללא מענה: עד כמה יהיה משאל העם מחייב, או במילים אחרות - האם צפויים הכורדים לפרוץ לעצמאות מיד לאחר ה"כן" המהדהד שצפוי לעלות ממנו? ובאשר ליום שאחרי - עד כמה יהיו מוכנות שכנותיה ושותפותיה של כורדיסטן העיראקית להשלים עם תוצאות המשאל מבלי להיגרר למעגל אלימות שאי אפשר לצפות את סופו?
משאל עם פנימי שתוצאותיו ידועות מראש
התנועה הלאומית הכורדית בעיראק, בראשות משפחת ברזאני, פועלת זה עשורים ארוכים לשחרור לאומי של הכורדים בעיראק מהמשטרים העיראקיים השונים שביקשו לדכא אותה ואת פעילותה, עד כדי ביצוע רצח עם בימי מבצע "אל-אנפאל" בשלהי שנות השמונים.
לאחר תום מלחמת המפרץ ב-1991, וביתר שׂאת לאחר נפילת משטר הבעת' באפריל 2003, החל להתגבש בצפון עיראק החבל הכורדי האוטונומי, והוא זכה לחסות אמריקנית ולמטריית ההגנה של צבא ארצות הברית. החבל האוטונומי זכה גם להכרה מסוימת בחוקה העיראקית ב-2005, שהכירה בקיומם של "חבלים אוטונומיים" ("אקאלים"). הסייג החוקתי היחידי הנוגע לאוטונומיה הכורדית קבע שיתקיים משאל עם באזורי המחלוקת שבין בגדד לארביל, שיכריע את הריבונות עליהם, על בסיס סעיף 140 בחוקה. לאחר יותר מעשור של קיפאון וגרירת רגליים הן מצד בגדד והן מצד ארביל בעניין משאל העם, שהובילה לדחיות אין-סופיות של קיומו, העלו הרשויות הכורדיות רעיון חדש, כעין שכלול של רעיון המשאל המקורי, שלפיו יתקיים משאל עם פנים-כורדי על יציאה כורדית לעצמאות, עניין שהוא כמעט בגדר המובן מאליו.
השאלה הגדולה: מה יעשו הכורדים ביום שאחרי?
אולם, במפגש של השיח הלאומי הכורדי עם המציאות הגיאו-אסטרטגית האזורית מתחילים הדברים להסתבך ומתחילות לעלות שאלות מהותיות באשר למשאל, לתוקפו ולהשלכות האפשריות של מימושו:
הראשונה, כאמור, נוגעת למידת היותו של המשאל מחייב. הנחת המוצא הרווחת, שהרשויות הכורדיות שותפות מלאות לה ומתבססות עליה, היא שכמעט אין בנמצא כורדי שאינו חפץ בהקמת מדינה כורדית, ולכן שיעור אומרי ה"כן" במשאל צפוי להיות גבוה מאוד.
לאור זאת, השאלה המעסיקה את רוב המדינות החולקות גבול עם כורדיסטן העיראקית (ובראשן טורקיה ואיראן) או קשרים פוליטיים, כלכליים ואסטרטגיים כאלה ואחרים איתה (ארה"ב, האו"ם ורוסיה, למשל) - היא מה יעשו הרשויות הכורדיות ביום שאחרי. האם יפרצו לעצמאות ביום שאחרי ההצלחה הצפויה במשאל, כשהן נהנות מרוח גבית של העם הכורדי? או שמא יקפיאו את המצב ויכריזו כי המשאל כולו היה עניין פנים-כורדי הצהרתי וכי אין בכוונתן לפרוץ לעצמאות? איש אינו יכול לטעון בשלב זה כי בידיו התשובה לשאלה, וזוהי אחת הסיבות למפלס המתח הגבוה בבגדד, באנקרה, בטהרן ובוושינגטון. עם זאת, נדמה כי הטיית האוזן להתבטאויותיהם של בכירים כורדים מן העת האחרונה תוכל לתת מושג ברור למדי לגבי האתגרים שיונחו לפתחן של הרשויות הכורדיות בכל אחד מן התרחישים ולאן מועדות פניהם של הכורדים.
המורשת האמיתית של "משה רבנו של הכורדים"
מבחינה זו, אין לזלזל בתחושת ההצלחה וההישג ההיסטורי שרואים הכורדים בעצם קיומו של המשאל כנגד כל הסיכויים, נגד רצונן של כל מדינות הלאום המקיפות אותם והעוינות אותם וכן ביכולתו לסחוף המוני כורדים. במידה רבה זוהי - יותר מכל דבר אחר - המורשת האמיתית שאותה מעוניין להותיר נשיא החבל הכורדי ברזאני. האחרון רואה עצמו כמעין "משה רבנו" של הגלגול הנוכחי של הלאומיות הכורדית, היינו זה שהביא את עמו עד לפתח המדינה המובטחת אך לא זכה להיכנס בשעריה.
ברזאני הכשיר את עמו לקבלת המדינה, קידם אותו מבחינה דיפלומטית, פוליטית, כלכלית ותשתיתית אל ספו של היעד הנכסף, אך הוא לא יהיה זה שיכריז על העצמאות הכורדית. אם נדמה כי יש בראייה זו של מורשת ברזאני מן המרירות וההחמצה, הרי שנדמה לי שלא בכך מדובר וכי ברזאני עצמו דווקא מחבב מאוד את המעמד הזה שמקנה לו את כל היוקרה של מי שהכין את העם, אולי יותר מכל מנהיג לאומי כורדי לפניו, כולל אביו, לקבלת העצמאות, אך חוסך ממנו את ההסתבכות בצרות שצפויות לכורדים מכל עבר לאחר הכרזה שכזו. על רקע זה יש להבין גם את ניסיונם של ברזאני ואנשיו לצמצם ולהמעיט במידת התוקף שתהיה למשאל לאחר קבלת התוצאות. למעשה, אם מקשיבים לברזאני ואנשיו בשנה האחרונה, ניתן להשתכנע כי המשאל כולו אינו אלא תעלול סטטיסטי פעוט ולא מהלך דרמטי עם פוטנציאל נפיצות גבוה ויכולת להשליך על היציבות באזור כולו. ברזאני נראה כמעוניין בעצם קיומו של המשאל יותר מבעצמאות שהוא עשוי לאפשר.
אל תצפו לדמוקרטיה מלבלבת בכורדיסטן
מתוך היכרות עם החבל הכורדי בתצורתו הנוכחית - הרבה יותר מדינת משטרה רודנית, משפחתית, נפוטיסטית וקלפטוקרטית מאשר דמוקרטיה פרלמנטרית ליברלית ופתוחה - הדעת נותנת שהמדינה הכורדית לא תהיה הדמוקרטיה המלבלבת ומלאת ההזדמנויות שהרשויות הכורדיות מתאמצות למכור לעולם. לכל היותר היא תהיה עוד מאותו דבר. יאמרו התומכים כי כל אלה הם רק חבלי לידה של מדינה חדשה, כי יש לתת הזדמנות לעם נדכא להשיג את זכותו וכי ממילא אין דרך טובה יותר להביא לאחדות שורות מאשר מעט יד ברזל. אפשר להסכים עם עמדה זו או לחלוק עליה, אך קשה להתכחש כי בין התמונה הוורודה שציירו הרשויות הכורדיות לפני המשאל לבין מה שצפוי לאחריו פעורה תהום מדאיגה. כך או כך, ראוי לכל הפחות להיות ריאליים באשר לדמותה של המדינה העתידית.
בחינת תגובותיהן של שכנותיה ושותפותיה של כורדיסטן העיראקית תגלה קול אחיד למדי של התנגדות וניסיונות לפעול בחודשים האחרונים, בגלוי או בחשאי, לביטול המשאל. ממשלת עיראק והפרלמנט העיראקי, שההתפצלות הכורדית תשפיע עליהם לפני כל מדינה אחרת, הודיעו, כמובן, כי אינם מקבלים את קיומו של המשאל וכי הוא אינו חוקי ועובר על האמור בחוקה העיראקית.
ההסתמכות הקריטית על טורקיה
ובכל זאת, נדמה שאין מדינה שחשיבות תגובתה למשאל העם גדולה יותר, מעניינת יותר ורלוונטית יותר מאשר השכנה מצפון, טורקיה. למרות תדמיתה האנטי-כורדית, הפכה טורקיה בעשור האחרון להיות השותפה הפוליטית והכלכלית הבכירה והחשובה ביותר של החבל הכורדי בעיראק. בין אנקרה לבין ארביל נבנתה שותפות פוליטית וצבאית איתנה שהושתתה במידה רבה על שותפות אינטרסים במאבק נגד אויב משותף, המחתרת הכורדית בטורקיה (PKK) שנותנת חסותה למפלגת PYD הכורדית בסוריה. לצד שותפות פוליטית זו נרקמה בין השתיים גם סימביוזה כלכלית מוחלטת: השוק הכורדי עבר בעשור וחצי האחרונים תהליך של הפיכה לשוק של מוצר אחד - נפט. זולתו, אין לכורדיסטן העיראקית כיום שום מוצר או שירות משמעותי שהיא מייצרת ומוכרת ובשל כך, לאורך התקופה הזאת, הלכו ונכחדו שאר ענפי הייצור הכלכליים כדוגמת החקלאות, התעשייה והשירותים.
על מנת לייצא את הנפט, מסתמכת כורדיסטן העיראקית על צינור נפט שנפרס בין שדות הנפט של כירכוכ לבין נמל ג'ייהאן, לחופו הצפון-מזרחי של הים התיכון, ומהווה למעשה המוצא היחיד של הכורדים לים. מנגד, את חלק הארי של הסחורות ומוצרי התעשייה לצריכה מקומית בחבל הכורדי, מייבאים הכורדים מטורקיה, עד כי בשנים האחרונות, בהיעדר אלטרנטיבות ממשיות של ייבוא לחבל וייצוא ממנו, מוגדר החבל "שוק שבוי" של הכלכלה הטורקית.
גם הכורדים עצמם חרדים ממהלך של הקמת מדינה
לסיום, למשאל גם השלכות על המעגל הכורדי הרחב, מעבר לחבל האוטונומי הכורדי בצפון עיראק, בשני תחומים לפחות: ראשית, גם אם רבים (כולל ברוב המדינות השכנות) מתפתים לחשוב כי הצלחה של הכורדים בעיראק להשיג מדינה משל עצמם תהיה הצלחה שתוכל לסחוף אחריה גם חוגים אחרים בקרב הכורדים, הרי שמסתבר כי הכורדים עצמם, לכאורה אלה שייהנו יותר מכול ממתווה העצמאות הכורדית בעיראק, חרדים מן המהלך יותר מכל השכנות או השותפות.
אלא שכגודל הציפיות עלול להיות גם גודל האכזבה - דבר שהעם הכורדי כבר שבע ממנו לאורך ההיסטוריה שלו - כשיתברר, כפי שניסיתי להראות לאורך מאמר זה, כי המשאל לא יוכל להבשיל לכלל יציאה כורדית לעצמאות ואולי מעולם לא תוכנן על ידי מתכנניו להוביל לעצמאות כזאת. מפח נפש כזה עלול לא רק שלא להועיל למאבק הכורדי, אלא גם להשיבו שנים לאחור ולהזיק לו באופן שקשה כעת עדיין להעריך את מידת חומרתו.
עידן בריר הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, וחוקר עיראק וכורדיסטן בפורום לחשיבה אזורית
לפנייה לכתב/ת 
