שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גמילה במילה: כשסופרים ומשוררים חושפים הרגלים מגונים
    איימן סכסק מתאהב תמיד במה שאסור, ארז ביטון לא רוצה לפתוח יותר את העיניים וחיים באר מנסה להתמודד עם ערימות הספרים שסוגרות עליו. רגע לפני הצום, סופרים ומשוררים כותבים על הדבר האחד שהיו שמחים להתנקות ממנו - לפחות עד יום כיפור הבא

    איימן סיכסק מסרב להתנזר מאהבת גברים

    "הייתי בן 14 כשהתאהבתי לראשונה בגבר. ישבנו יחד באותו הספסל בכיתה, והייתי מקדים להגיע לשיעורים כדי להספיק להגיד לו בוקר טוב. הוא היה מחייך אליי, והבטן שלי הייתה מתפקעת מבפנים כמו אבטיח שנבצע. האם יש אירועים בחיים שדומים בהשלכותיהם להתאהבות הראשונה? זהו קץ הבתולין של הנפש, היום שבו הלב שלך מחליט שהוא לא שייך רק לך. אבל 14 שנה הספיקו לי כדי לדעת היטב שההתאהבות הזו אסורה. האם הייתה זו הדת? הפחד מענישה אלוהית? או אולי מפני הילדים האחרים, מהמילה "קוקסינל" שרדפה אחריי במסדרונות כמו יתוש?

     

    "אין לדעת מתי ואיך מתרחשת ההפנמה של ה"אסור". כמו שפת האם, גם האיסורים נטמעים בשלב מוקדם, בלי שתהיה לנו היכולת לאתר מתי בדיוק למדנו

    אותם. מכל מקום ידעתי שאני חייב למנוע את עצמי ממנו, ואת האהבה הזו מלבוא לידי ביטוי. הפנמתי את הלעג כלפי הומואים כמו שאנחנו מפנימים את מה שאומרים לנו בבית הספר על המראה שלנו, כמו את המבוכה והכעס של החצ'קון הגדול על המצח לפני מסיבת הסיום. את כל המכות הקטנות האלה אנחנו סוחבים הלאה, כמו דו"ח חניה ישן מקופל בארנק, למערכת היחסים הראשונה שלנו, לציפיות שלנו ממנה וממי שאוהב אותנו.

     

    לאהוב את מה שאסור. איימן סיכסק (צילום: דנה קופל)
    לאהוב את מה שאסור. איימן סיכסק(צילום: דנה קופל)

    "ככל שהשנים חולפות, האיסורים משנים פנים ומשתכללים. אסור לך כי הוא לא פנוי, כי הוא לא מתאים לך, כי הוא עדיין בארון, כי הוא יעשה לך רע. אסור לך כי הוא סטרייט, כי הוא לא בנוי למערכת יחסים. אסור לך כי הוא יהודי. אבל כל אלה הם רק הד של האיסור הקדמון, הנוכח־תמיד: אסור לך כי הוא גבר, וגם אתה. בשלב כלשהו, היה נדמה לי שחציתי את האיסור, שאני צוחק בפניה של ההימנעות, אבל היא זו ששוב ושוב מנצחת אותי. כי איבדתי את היכולת לאהוב את מה שלא אסור, ועכשיו אני רץ אליו כמו ילד אחרי בלון, שולח ידיים באוויר כדי לאחוז בזנב של כל אהבה בלתי אפשרית, קלושה ובלתי מתחייבת.

     

    "כך מביס אותי האיסור גם בגלגול הנוכחי שלי, בתור מי שלא אוסר על זהותו להתגלות. אם פעם נמנעתי מהאסור - היום הלב שלי נכרך רק אחרי מה שמוטב להימנע ממנו. האנשים שאוהבים אותי מלקטים אותי כמו פירורים של עוגייה מהשולחן אחרי כל שיברון לב, מייעצים לי איך לאהוב נכון. איך לתת מעצמי למי שמגיע לו. איך להימנע מכל מה שאין לו סיכוי, או תכלית, או בסיס. להימנע, הם אומרים, כי זה כנראה משחק סכום האפס של האהבה: להימנע או להישרף. ורק שאלה אחת מקוננת בי, ואותה אני לא שואל, כי אסור. איך אפשר, ככלות הכל, לאהוב את מה שמותר?".
     

    נעה ידלין מתנערת מדעתנות כפייתית

    מה דעתך על הרשימה הארוכה לפרס ספיר?

    לא יודעת. לא קראתי את הספרים.

     

    לא קראת את הספרים! טוב, זה אומר משהו, לא?

    אין לי מושג ירוק. אולי הם ממש טובים.

     

    אז את אומרת שזאת רשימה חזקה, לא בהכרח מסחרית.

    לא. אני אומרת שאני לא יודעת.

     

    מה זה לא יודעת, אני מניח שיש לך איזושהי דעה בנושא.

    לא, אין לי. לא קראתי אף ספר ברשימה, אני לא יודעת איך הספרים, וכל מה שאגיד יהיה חסר אחריות. אתה עדיין רוצה לשמוע את דעתי?

     

    אני אשמח, כן.

     

    מה פירוש, לא יודע? נעה ידלין (צילום: אלון סיגוי)
    מה פירוש, לא יודע? נעה ידלין(צילום: אלון סיגוי)
     

    "סטטיסטית, זאת הייתה אמורה להיות התשובה הכי הנפוצה: וואלה, לא יודע. פייר? אין לי מושג. תשעה מיליון קבין של סוגיות ירדו לעולם הזה - האדם הממוצע שולט, נניח, בשתיים. ובכל זאת, אין צירוף שגוזר על בן השיח מצוקה גדולה יותר. מה פירוש, לא יודע? מה אתה, חולה? מה את, ב'סיפורה של שפחה'? מה זה לא יודע, סליחה! מה אתה חושב, שאתה יותר טוב ממישהו? אז מה אם אתה לא יודע! למה, מישהו יודע? גם אני לא יודע! זה עוד לא אומר שאין לי מה להגיד!

     

    "דעתנות כפייתית הפכה לסימן חיים; הימנעות מתשובה - עדות לתימהונות, לפרישה מן הכלל, לחוסר יכולת לנהל דיאלוג תרבותי ברמה הכי בסיסית. 'כל הספרות הישראלית מחורבנת', 'השיח המזרחי הוא פיקציה', 'הפמיניזם הרס את כל הכיף' - כל אלה נחשבות לתשובות הרבה יותר מנומקות והרבה פחות גסות רוח מאשר, למשל, 'קראתי רק שלושה שירים של רועי חסן כך שאני עוד לא בטוח מה דעתי עליו'. נסו לומר בחברת בני תרבות, 'קראתי רק שלושה שירים של רועי חסן כך שאני עוד לא בטוח מה דעתי עליו'. מיד תשתרר שתיקה. בפעם הבאה כבר לא יזמינו אתכם, אבל עכשיו אתם כבר כאן. המארחים אכלו אותה. נו, אז קראתם שלושה שירים, לא? כמה אתם צריכים לקרוא, מאתיים? או שהבנאדם פושע תרבות או שהבנאדם לא פושע תרבות, זה לא כזה מסובך. לא מזמן ישבתי עם הבן שלי, בן שנתיים וקצת, ועם חברו, בן אותו הגיל. הצבעתי על בובה של פיל צהוב. באיזה צבע הפיל, שאלתי. החבר אמר, כחול; הבן שלי אמר, לא יודע. וואלה, חשבתי בסיפוק, הילד גאון".

     

    יאיר גרבוז מנסה להתנזר מרשתות הספרים 

    "זה זמן רב אני מנסה בהצלחה חלקית להימנע מלהיכנס לחנויות של רשתות הספרים. אוהבי ספרים הרי שרויים בצער גדול כבר תקופה ארוכה, ורעים היו גם ימי חיי הספרים בעשורים האחרונים לספירתנו כעם הספר. בתחילה נתקצרו חיי המדף ואחר כך נצטמצמו ונתדלדלו המדפים עצמם ונעשו רק תמונת רקע דהויה לשולחנות הסחורה הטרייה. הספרים נערמו בערימות ומחיריהם הוצמדו עליהם כמו על ארגזים של ירקות ופירות, יחד עם תגי מבצעים ופרסי ניחומים. מי שאוהב לתת ספרים במתנה כבר מתקשה לעשות זאת, שהרי תמיד ייתכן שהבאת ליום הולדתם של חבריך הטובים את הספר העונה להגדרה: השני בשקל! קמצנות איננה תורמת ליחסי חברות.

     

    "באין ברירה נגמלתי גם ממתנות הספרים. לו לספרים היה אגו כמו לסופרים היו ודאי שואלים את עצמם: האם נרכשתי כספר ראשון מבחירה או כספר שני מאילוצי מבצע? האם אני רצוי לקונה או שאני מאומץ? האם היו קונים אותי גם במחיר מלא? האם אשאר עוד שבוע ברשימת רבי המכר או שאשוב אל המרתפים? שמעתי על חובב ספרים ירושלמי שאמר כך: יש לי בבית המון ספרים, אף פעם לא ספרתי אותם, אבל אני משוכנע שמספרם זוגי - כי כולם נרכשו במבצעים.

     

    גם גמילה היא סוג של התמכרות. יאיר גרבוז (צילום: שאול גולן)
    גם גמילה היא סוג של התמכרות. יאיר גרבוז(צילום: שאול גולן)

    "ניסיתי לחזק את גמילתי באמצעות החנויות לספרים משומשים; ספרים שנשתמרו היטב לאחר שיושנו בחביות עץ אלון לפחות 24 חודשים. אלא שהיישון מייקר מאוד את המוצר, והעתיקות, לפעמים בת חודשים ספורים, מעניקה לו פטינה של נדירות ואיכות ודאית. בחנויות הללו המחיר המלא הפך להיות רק בסיס לקנס פיגורים. נגמלתי אפוא חלקית גם מחנויות הספרים המשומשים, כי הן ניסו להכניס יד שנייה לכיסי.

     

    "זמן מה מצאתי ישועה בחנויות העצמאיות והקטנות ששמרו על הגחלת, אלא שאלו הולידו, אם גם באופן עקיף, את פגי הספרים - הספרים הזעירים והנובלות היפות שמילאו את מדפי החנויות ונבלעו כתרופות נחמה מרוכזות בעת הצורך. בלענו אותן זיקית אחר זיקית ומנשמה אחת ועד תשע נשמות וקינחנו בלוקוס עסיסי. קצב ההתרבות, לפחות במקרה שלי, עמד ביחס הפוך להיחלשות הזיכרון מחמת הגיל, ובהדרגה מצאתי את עצמי עומד מול שלל הספרונים ושלל צבעיהם ומשחק כילד במשחק הזיכרון: את האדום עם הציפור כנראה קראתי אבל את השחור עם הפרח בטוח שלא. נגמלתי אפוא גם מצריכה מופרזת של "ספרי הגלולה" ומיתנתי את כמות הבליעות. כיוון שהגמילה הפכה לגמילות אחדות, החלטתי לפצל את עצמי בין האפשרויות כולן; אני קונה ברשתות ובעצמאיות ובמשומשים, והבית מתמלא והספרים מקיפים אותי, כי מסתבר שגם גמילה היא סוג של התמכרות. דבר אחד אני בכל זאת יכול לומר בוודאות: נגמלתי לחלוטין משבוע הספר וגם מדימוי עם הספר - ונשארתי עם הספרים". 

     

    חיים באר לא יכול להפסיק לאגור ספרים 

    "נולדתי בבית שלא היו בו ספרים. אבי הגיע לארץ כמעט בחוסר כל. אשתו הראשונה הביאה איתה מרוסיה ספרים ברוסית, וכשהוריי התחתנו, כחלק מהטיהור הגדול, זרקה אמי את כל הספרים של צרתה המנוחה. היא עצמה הייתה אחרי גירושיה מבעלה הראשון, וכשברחה מהבית השאירה מאחור כמעט כל מה שהיה לה, מלבד מילון עברי־אנגלי ומחזור לימים הנוראים. היינו עניים מאוד. אפילו את ספרי התנ"ך היה אבי מבקש עבורי משמש בית הכנסת בהשאלה.

     

    "כשמצבם הכלכלי של הוריי השתפר במעט, עם הכסף הראשון לא קנו מקרר ולא כיריים, אלא ספרים לילד. 'הירדן' של נלסון גליק, 'פרשיות מאגדות התנאים' של עזרא ציון מלמד, 'אגדות ארץ ישראל' של זאב וילנאי ועוד. אמי הזמינה לי חותמת - "מספרי חיים רכלבסקי, גאולה 12 ירושלים" - ואני ישבתי והחתמתי ספר אחר ספר. מאז התחלתי לקנות ספרים - ולא הפסקתי. עם השנים המצב הידרדר עד כדי כך שיש לי דירה שלמה, נוספת לביתי, שמלאה בספרים. זו אינה דירת ניאופים, אין בה חדר שינה, אלא 25,000 ספרים, אולי יותר, המפוזרים במטבח, במקלחת, בכל מקום.

     

    מהתמכרות לספרים כנראה אין מוצא. חיים באר (צילום: דן פורגס)
    מהתמכרות לספרים כנראה אין מוצא. חיים באר(צילום: דן פורגס)

    "כשאני חושב על מותי, עצוב לי לא על הסתלקותי מן העולם, אלא על ילדיי שיצטרכו לטפל בכל זה. לכן, אחת ההחלטות שקיבלתי כשמלאו לי 65, הייתה שאני לא קונה יותר ספרים. ואף על פי כן, לא חולף יום שבו איני קונה ספרים. את חופשותיי אני מעדיף לעשות באנגליה, כי שם מוכרים ספרים בשפה שאני קורא. ההחמצה האחרונה שלי הייתה בטיול לספרד. ספר שרציתי לקנות, על הנזיר שתירגם את התנ"ך, נשאר על המדף במונטסראט - וכל הנסיעה חשתי מועקה כמי שהפקיר פצוע בשדה הקרב וחשבתי איך אחזור למונטסראט ואציל אותו. זה לא לקח הרבה זמן. בלילה ללא שינה נכנסתי לאחד האתרים כדי לחפש את הספר, וכשמצאתי אותו הכנסתי מיד יד לארנק והוצאתי את כרטיס האשראי כדי לקנות ב־24 יורו ספר בקטלנית שלעולם לא אקרא.

     

    "בנימין תמוז, שלקה באותה הרעה, נתקף מפעם לפעם 'בצורך להיטהר', כפי שהיה אומר, והיה מוכר את ספריו לחנות הספרים רובינזון - ולאט-לאט קונה אותם בחזרה. היו ספרים שרכש שלוש פעמים. נו, וזה לא יצר הרע? תשוקה מינית לפחות גוועת בסוף, אבל מהתמכרות לספרים כנראה שאין מוצא".

     

    ארז ביטון מנסה להשאיר את העיניים עצומות 

    "כוננה בי במשך שנים הנטייה לא לפקוח עיניים עם השכמת הבוקר. אם לא אפקח את עיניי, חשבתי לי, יש סיכוי לראות את אור הבוקר - ואם אפקח עיניים תיגוז התקווה. טוב להשתעשע אפילו דקות באותה אשליה מלאת אור. הרי שמחת האור הפורץ אל העיניים אינה זרה לי. וגם שנים מעטות אחרי שנפצעתי עדיין היו לי שרידי ראייה, הבדלתי בין אדום לכחול לצהוב. הבחנתי במכוניות על המדרכה, חשתי בעצים מתקרבים ובמדרגות האורבות בדרכים. וכשלפתע פתאום אזלה הראייה לא התאבלתי. הפנמתי את החסר כדבר שבשגרה.

     

    "אם כן, למה הסכמתי להפר את שלוות השנים? למה עניתי בחיוב לרופא עיניים בכיר שעל דעת עצמו פנה אליי בפייסבוק והציע לבדוק את עיניי? הוא זימן אותי ללא תור למרפאה ידועה בבית חולים ממשלתי, העניק לי את כל היחס ברגישות יוצאת דופן, ואמר לי, 'לא ישנתי כל הלילה', אמרתי לאשתי, 'הלוואי ויימצא שמץ של יכולת ראייה אצל ארז'. הוא בדק וצילם מימין ומשמאל, אבל העיניים התעקשו לא להבחין בשום זיק של אור. קולו של הרופא נשבר כשהודיע, "לצערי העיניים הרוסות ואין כל סיכוי לטיפול כלשהו". גם בי נשבר משהו. ומוזר, הרי שנים על שנים אני מתהלך בעולם כעיוור מוחלט, ואף על פי כן התפתיתי לתקווה תיאורטית של רופא בכיר.

     

     

    משתהה לפקוח את העיניים. ארז ביטון (צילום: גיל יוחנן)
    משתהה לפקוח את העיניים. ארז ביטון(צילום: גיל יוחנן)

    "יומיים התהלכתי בסערת נפש, משהו נשבר באיזון הפנימי. אבל לפעמים, לעת בוקר, אני משתהה מעט לפקוח את עיניי, בסוג של אחיזת עיניים מרגשת. אולי־אולי, אני אומר לעצמי, אראה פתאום את אור העולם. והנה, סערות הנפש, כדרכן, מחפשות מוצא בתמצית שבתמצית בשורות קצוצות של שיר: אל תפקח עיניים לעת בוקר / שהצבעים ימשיכו לשחק בך / כחול צהוב ואדום / שהעולם ייוותר בהיר ונהיר / וברור ומלא מלא חיים".

     

    אגי משעול לא מצליחה להפסיק לעשן 

    "כשהמנחה הטיל לחלל החדר את השאלה 'מה סיגריה נותנת לכם?', אפשר היה לנחש לפי האינטונציה שאחרי שתיקה רטורית ממושכת התשובה תהיה 'היא לא נותנת לכם כלום'. אבל בשקט הסמיך שהשתרר אפשר היה כמעט לשמוע את קקופוניית הקולות הפנימיים שהתגוננו, התנגדו, הטילו ספק, קינטרו, אם כי הושתקו בלב מי שישבו שם חפויי ראש, רשומים לסדנת הגמילה מעישון.

     

    "והתעורר איזה דחף מרדני לקום ולצטט את הבית האחרון משירה הידוע של שימבורסקה שבו היא מנסה לענות על השאלה מדוע היא אוהבת שירה: "לֹא אַחַת נִתֶּנֶת לְכָךְ תְּשוּבָה רְעוּעָה וַאֲנִי אֵינֶנִי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בְּזֶה כִּבְמַעֲקֶה גוֹאֵל", ולומר שגם אני אינני יודעת ואינני יודעת מה סיגריה נותנת לי, ולמרות היותה משענת קנה מצוץ, שעליה אני נשענת בשעת מבוכה, תסכול, שיחת טלפון טעונה, והיא תחנת הריענון שלי בכביש שש של הזמן, הסימנייה שלי בחלל, איזה 'עד כאן' ו'מכאן', היא זאת שמארגנת איזה מבנה, גם אם דמיוני, ב'הכל זורם' ההרקליטי כדי לא לשייט בפה פעור ובידיים פרושות ממעש במרחב המאיים שאין בו אחיזה. זה מה שהתחשק לי לענות לו ולכל היושבים בחדר שבוודאי יהנהנו בהסכמה.

     

    להתכנס לחלל הפרטי המוגן ללא קירות עשן. אגי משעול (צילום: איריס נשר)
    להתכנס לחלל הפרטי המוגן ללא קירות עשן. אגי משעול(צילום: איריס נשר)

    "אבל מכל התשובות שהתרוצצו בי, חלקן ישירות ובוטות, אחרות, כדי לשכנע את המשוררת שבי, התקשטו בדימויים כדי להזכיר את הקשר הבל יינתק בין כתיבה לעישון, מכולן בלטה שאלת השאלות, האם אצליח לכתוב בלי לעשן, בלי הטקס הפגאני שאותו אני מקיימת כבר שנים: להתיישב עם קפה, סיגריה, מחברת ועט, כשאני רכונה, שעונה על דיו, כשמתחילות העיניים להזדגג, נבהות באלכסון אל השלישית, אל הנקודה הקיקלופית, הטוטפית, כשנפרם פתאום הרוכסן של המרפס, שפירושו אני כאן, בתדר המוכר, בתחנת המוצא והקרונות רתומים אלה לאלה לקראת המסע אל הנעלם.

     

    "האם אצליח להתכנס לחלל הפרטי המוגן ללא קירות העשן השקופים המפרידים ביני לבין העולם? ואיך אתחיל ללא שריקת פתיחה, בלי השאיפה הראשונה, המכה הזאת בגרון והערפול המיטיב כשאני נדמית לקטר הנושף את העשן וצופר את השורה הראשונה משירו של אמיר גלבוע: 'מוּרְגֶשֶת תְּכוּנָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, זֶה מַתְחִיל לָזוּז'. מאיפה אזוז, לאן אתכנס ללא שחרית מנחה ומעריב, ללא מואזין, ללא שטיח תפילה, ללא כרית המדיטציה, וכשאלגום את פניי מהספל ואגיע לתחתית, איך אוכל לפשר ביני שהחליטה להפסיק לעשן לבין המשוררת החרדה שבי החוששת משינויים ומזכירה לי שאנחנו תלויות זו בזו אני והיא, המצטטת לי את הבית האחרון משירי 'שפת אם', שבו אני כותבת לאמא שלי: 'אַחֲרֵי זֶה הִתְכַּוַּצְתְּ לַאֲגוּדָל, שֶׁבִּמְקוֹמוֹ מָצַצְתִּי מַחַק, שֶׁל עִפָּרוֹן, עַד שֶׁהָפַכְתִּי אוֹתוֹ וְהִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב, שִׁירָה, שֶׁחָזְרָה לִהְיוֹת לִי, אֵם' ושואלת אותי ממה אינק עכשיו, ולמה החלטתי לנתק את החיבורים בין כל היניקות: השד, האגודל, העיפרון, הסיגריה, המוזה, היקום, למה החלטתי פתאום לגמול אותה מהכי קרוב שהיא יכולה להגיע לאש.

     

    "'אז מה הסיגריה נותנת לכם?' העיר אותי המנחה בתוכחה מחודשת עם השאלה שלו. למרות שהשתדלתי להתעלם מכל האידך גיסות ולזרום עם הגישה החדשה

     שלפיה ההתנגדויות המציפות אותי כעת אינן אלא גלים גבוהים שאם אצליח, עם הגב אליהם, להגיע אל העומק הרגוע, אוכל בסוף לשחות בהנאה, ולמרות שידעתי שבעוד רגע אדקלם במקהלה עם כולם את התשובה "היא לא נותנת לי כלום", ואולי גם אשתכנע לפרק זמן, ידעתי שאינני בשלה עדיין להשלים עם פרידות ולכן בסוף הן ינצחו אותי, המשוררת והסיגריה".

     

    הפרויקט המלא במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "גמילה במילה: כשסופרים ומשוררים חושפים הרגלים מגונים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סיכסק, משעול וידלין. כותבים על מה שהכי קשה להם לוותר
    7 לילות
    מומלצים