זה לא "חוק הג'ובים"

הטור שלפניכם לא נועד להיות פופולרי. הוא נועדה להתמודד עם דעה המקובלת למדי בציבור, ועם תעמולה חריפה, שלפיה הפוליטיקאים מושחתים וככול שיהיו בידם פחות סמכויות – כן ייטב. מינוי על ידי שרים מתואר כ"מינוי פוליטי", שהוא כידוע כינוי גנאי, או "חוק הג'ובים". במקום זאת, כך נטען, יש למנות באמצעות מכרזים, המנוהלים על ידי פקידים, הזוכים לתואר הנכבד "שומרי סף", והם כידוע צדיקים גמורים, שרק האינטרס הציבורי לנגד עיניהם.

אני מעז לכפור בהנחות הללו. אכן, לא פעם התגלתה שחיתות בקרב פוליטיקאים. אולם המציאות מגלה שמרבית מעשי השחיתות נעשו בידי עובדי ציבור שמונו על ידי עובדי ציבור אחרים. די להזכיר אחדים מהם. דומני שפרשת השוחד החמורה ביותר שהתגלתה בישראל התרחשה בשנות ה-80 כאשר התברר שראש להק ציוד בחיל אוויר אשם בקבלת שוחד מחברות זרות ובמעשי שחיתות בהיקף של מיליוני דולרים. איש מהפוליטיקאים לא היה מעורב. היה גם מעשה בבכירים בחברת החשמל שקיבלו שוחד בהיקף מרשים לקידום רכישת טורבינות מחברת סימנס. ורק לפני זמן לא רב נדון קצין חקירות בכיר במשטרה לשבע שנות מאסר בשל שורה ארוכה של עבירות חמורות, בהן עבירות שוחד ושיבוש הליכי משפט. איש מהפוליטיקאים לא היה מעורב. ואין קושי למנות עוד ועוד.

נטען גם ששיטת המכרז, הנמצא בשליטת הפקידות, היא "שוויונית", ופתוחה לכול, בעוד מינוי על ידי השר יהיה מבין מקורביו. המציאות טופחת על פני הנחות אלה. אולי כל בעלי הכישורים יכולים לגשת למכרז, אבל רבים יגלו שאין די בכישורים ויש צורך בקשרים, ולאו דווקא עם פוליטיקאים. ואכן סיפורים על "מכרזים תפורים" חוזרים ונשנים בתקשורת. ואפילו כאשר שופטים עוסקים במינויים מתברר לא אחת שהתהליך רחוק מלהיות נקי משיקולים אישיים.

לעומת זאת, יש לא מעט דוגמאות של מינויי מנכ"לים ואנשי אמון אחרים, שנעשו על ידי שרי ממשלה, על בסיס כישורים וללא קשר להשתייכות מפלגתית. לדוגמה - שרת המשפטים ציפי לבני השאירה בתפקיד המנכ"ל את גיא רוטקופף, שמונה על ידי השר הקודם, יעקב נאמן. למינוי זה אין שום קשר לפוליטיקה. לאחר שרוטקופף בחר לפרוש מרצונו, מינתה לבני את עובדת המשרד אמי פלמור למנכ"לית. אף זהו מינוי שאין לו קשר לפוליטיקה. איילת שקד השאירה את פלמור בתפקידה, ושוב ברור שהשיקול היה ענייני בלבד.

עוד נטען כי הפקידות הבכירה פועלת לקידום האינטרס הציבורי בעוד הפוליטיקאים פועלים לקידום אינטרסים אישיים ומפלגתיים. אכן, לא חסרות דוגמאות לכך שפוליטיקאים פועלים לקידום המגזר שאליו הם משתייכים. אולם ההנחה האחרת, שהפקידות הבכירה רואה לנגד אך ורק את האינטרס הציבורי, מוטלת בספק רב. די להזכיר את המאבק החריף שניהלה הפרקליטות למען האינטרס האישי, שלא להיות נתון לביקורת. מי שראה לנגד עיניו את האינטרס הציבורי בקיום גוף ביקורת על התביעה היו שרי המשפטים (הפוליטיקאים). ההתנגדות התקיפה היתה של הפרקליטות ואף של היועצים המשפטיים, שדאגו לכך שהביקורת תמוסמס לחלוטין.

ועוד דוגמה: נשיא העליון יואל זוסמן קבע בשעתו שחובת הפרקליטים לבית המשפט אוסרת עליהם לשבות. אבל האינטרס האישי של הפרקליטים הוא לשמר את זכות השביתה. התוצאה: דברי השופט זוסמן נשכחו ונמחקו, וזכות השביתה והעיצומים של הפרקליטים חיה ובועטת. ובקיצור: גם "שומרי הסף" המהוללים אינם נקיים מאינטרסים אישיים, הזוכים לא פעם לעדיפות על פני האינטרס הציבורי.

אזכיר גם את "חוק פרקינסון" הידוע שעיקרו הוא שהמנגנון הציבורי גדל בהתמדה בלי קשר להיקף המשימות המוטל עליו. וגם כאן, הגורם לגידול איננו האינטרס הציבורי, אלא, כפי שמסביר פרקינסון, האינטרס שיש לפקידי הציבור במינויים במנגנון ולדרך שבה הם פועלים לקידום מינויים אלה.

לסיכום: המאבק בין הפוליטיקאים למנגנון הציבורי איננו מאבק בין צדיקים לרשעים. זהו מאבק על השלטון בין שתי קבוצות שיש להן עניין בקידום האינטרס הציבורי, אך יש להן גם אינטרסים אישיים. ההבדל המרכזי ביניהן הוא שהפוליטיקאים חייבים דין וחשבון לציבור הבוחרים (זוהי משמעות הדמוקרטיה) ואילו עובדי הציבור פטורים מכך. העברת מלוא הכוח למנגנון הממשלתי, שאיננו עומד לבחירות, כפי שארע בישראל, הפרה לחלוטין את האיזון הנדרש, ופגעה באינטרס הציבורי. הגיע הזמן לשנות את המשוואה.

פרופ' דניאל פרידמן, לשעבר שר המשפטים