שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ליטוף אחרון: הצלם שמתעד את רגעי הפרידה מהכלבים
    הצלם בר סטפנסקי נפרד לפני כחמש שנים ממילקי, כלבו בן ה-16, שעימו גדל מאז שהיה ילד קטן. כדי להתמודד עם כאב הפרידה מכלב חולה, הוא צילם את הקשר המיוחד בין בעלי כלבים לחיות המחמד בבית החולים הווטרינרי בבית דגן - ברגעי ההמתנה לתוצאות הבדיקות וגם ברגעים לפני הפרידה הסופית. תערוכת הצילומים "חברים לנצח" תוצג הערב בת"א

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     
     

    הפרידה שלי ממילקי / בר סטפנסקי

    אני זוכר שכשהייתי קטן - רציתי כלב. בכל פעם שהייתי חוזר הביתה מהגן קיוויתי בליבי שאימא שלי תחליט להפתיע אותי בגור כלבים קטן וחמוד. בכל פעם שהתבשר לי שהיא לא הביאה כלב, לא האמנתי לה. חשבתי שהיא עובדת עליי ומסתירה את הכלב איפשהו בבית בשביל להגדיל את אפקט ההפתעה, אך למרבה הצער, אף כלב לא היה שם.

     

     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     

    השנים עברו במחשבה שלעולם לא יהיה לי כלב. יום בהיר אחד נשמע צלצול באינטרקום בבית. אחותי הגדולה קראה לכולנו לרדת למטה, שם גיליתי לראשונה בחיי את מילקי, החבר הכי טוב שלי, שאז היה גור קטן וחמוד.
     
    מילקי היה שותף שלי לחוויות רבות במהלך החיים. מהרפתקאות דמיוניות בארץ הפוקימונים ועד לרגעים שבהם היה מלקק לי את הפנים ומביא לי בונזו כשהייתי עצוב.

     

    את רוב חיי העברתי כשהוא היה לצידי. לא משנה באיזה מצב הייתי, הוא תמיד היה שם עם השטויות שלו ועם השובבות הבלתי-נגמרת.
     
     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     

    לפני חמש שנים עזב אחי את הבית, ואני עמדתי לפני סיום השירות הצבאי. מילקי הגיע לגיל 16, הנחשב לגיל מבוגר לכלב, אך לא הראה סימן אחד של זקנה בנפש ובגוף. הוא רץ, נבח והשתולל באופן כזה שאנשים התבלבלו לרגע וחשבו כי מדובר בכלבלב בן שנה. אבל בחודש ארור אחד - הכול התדרדר בפתאומיות.

     

    בהתחלה עמד מילקי מול הקיר לפרקי זמן ארוכים ולא הגיב כשקראנו לו. זה המשיך בחוסר תיאבון, אי-שליטה בצרכים, חוסר יכולת לעמוד בכוחות עצמו ולבסוף גם במחלת הגלאוקומה האיומה.
     
     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     

    לקחנו את מילקי לווטרינר, והוא המליץ על תרופות שעשויות לשפר את מצבו, אך מילקי לא היה במצב של חיים רגילים בכלל. באותה עת המשכתי להאמין כי המצב יכול להשתנות עם עזרה ותמיכה. הפכתי לעובד סיעודי לכל דבר למען הכלב.

     

    ריסקתי לו את התרופות ונתתי לו אותן בכל מחיר, ניקיתי את הצרכים שלו, הרמתי אותו לטיול בגינה למרות שכבר לא היה יכול ללכת. אפילו השמעתי לו את השיר של קולדפליי Paradise, ובאחת הפעמים הוא אף הגיב למוזיקה וקם לבד.
     

    צילום: בר סטפנסקי, עריכה: ארז ארליכמן

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     
    נאחזתי בתקווה שמשהו ישתנה, שהשיר ישפיע ושמילקי ישוב להיות הכלב הקופצני והמאושר שנובח ועושה שטויות. אך למרות הטיפול המסור החמיר המצב של מילקי יותר ויותר, עד שהוא אושפז בבית החולים הווטרינרי בבית דגן. שם התגלה כי הוא סובל מגידול בבטן, מגלאוקומה וממחלות נוספות.
     

    הווטרינר לא הותיר לנו ברירות רבות: להרדים את מילקי או לנסות להילחם בסרטן הקטלני באמצעות טיפולי כימותרפיה יקרים וקשים. "אין סיכוי שאנחנו מרדימים אותו", בישרתי לווטרינר בקול נחוש. "לא אכפת לנו כמה צריך לשלם, אנחנו נציל את מילקי".  


    ביום שבו ירדתי עם מילקי למטה, החלטתי לקחת מצלמה ולתעד את מה שעובר עליו (צילום: בר סטפנסקי)
    ביום שבו ירדתי עם מילקי למטה, החלטתי לקחת מצלמה ולתעד את מה שעובר עליו(צילום: בר סטפנסקי)

     

    בסערת הרגשות שלי ניסה הווטרינר להסביר לי את משמעות הטיפולים הכימותרפיים והשפעתם על מילקי. הוא ניסה לשכנע אותי להרדימו. הבנתי אותו, אך רגש האהבה שלי למילקי גרם לי שלא לרצות להיפרד ממנו והחלטתי שאני רוצה לנסות להציל אותו.

     

    באותו ערב לקחתי את מילקי הביתה, שלם עם ההחלטה והאמונה שהמלחמה החדשה שלנו תצליח. רגע אחרי שנרדמתי בלילה, מילקי שבר שתיקה ממושכת. הוא יילל מכאבים ונבח לילה שלם. אז הבנתי את התעקשותו של הווטרינר.

     

    המחשבה לגרור את מילקי לארבעה חודשים של סבל היא אגואיסטית. זאת החלטה שאנחנו מקבלים לחלוטין בשבילנו, למעננו הבעלים, כי אנחנו מפחדים לקחת את החיים של החבר הכי טוב שלנו.

     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     

    למחרת קראנו לכל בני המשפחה, לאחים שגדלו עם מילקי בתקופה כזו או אחרת בחייהם, כדי לציין ערב פרידה אחרון מהכלב שלנו. אחי ואני לא הצלחנו להירדם כל הלילה. שכבנו לצידו של מילקי, ליטפנו אותו ובעיקר רצינו להראות לו שהוא לא לבד ושאנחנו תמיד איתו.

     

    ביוני 2012 לקחנו את כל הזמן שבעולם ונסענו לאט לבית החולים. אחי, אחותי, הההורים שלי ואנוכי נכנסנו עם מילקי לחדר הטיפולים וחיכינו. הזמן לא זז. ליווינו את מילקי במסע האחרון שלו, בדיוק כפי שהוא ליווה אותנו במהלך כל חיינו. כשיצאנו מבית החולים בלי מילקי, בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם.

     

     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     

    החבר הכי טוב שלי כבר לא לצידי, ושם, ברגע הזה, למדתי את אחד השיעורים החשובים ביותר בחיי. מותר לבכות, להישבר, להיות חלש אם זה מה שאתה מרגיש.

     

    התקשיתי להתאושש ממותו של מילקי, התגעגעתי אליו מאוד. בכל פעם שהייתי חולף ליד בית החולים כאב לי יותר, עד שיום אחד החלטתי להתמודד עם הכאב, לבוא היישר מולו, פנים מול פנים.

     

    כשצילמתי את התמונה הזאת, ההבנה שאני הולך להיפרד ממילקי הלכה וגברה. בחרתי לצלם את התמונה הזאת מהגב בשילוב הרצועה של החגורה כדי לסמל את הדרך שמילקי הלך בה ולאן הוא ימשיך ללכת (צילום: בר סטפנסקי)
    כשצילמתי את התמונה הזאת, ההבנה שאני הולך להיפרד ממילקי הלכה וגברה. בחרתי לצלם את התמונה הזאת מהגב בשילוב הרצועה של החגורה כדי לסמל את הדרך שמילקי הלך בה ולאן הוא ימשיך ללכת(צילום: בר סטפנסקי)

     

    החלטתי שאני רוצה לנצל את העובדה שאני צלם ולתעד בבית החולים לחיות אנשים שחווים וחוו את מה שאני חוויתי, על מנת שאוכל להראות לעולם כמה אהבה אמיתית, טהורה ואין-סופית יש בינינו לבין חיות המחמד שלנו.

     

    בית החולים נענה לבקשתי, וצילמתי שם במשך תקופה ארוכה, תקופה שבה חוויתי אהבת אמת. זכיתי לראות מאות אנשים שמוכנים לעשות הכול למען בעלי החיים שלהם, תיעדתי אנשים שנפרדו מחיות המחמד האהובות, כאלה שאיבדו חלק מהלב שלהם וגם רבים שקיבלו אהבה בחזרה. בעיקר זכיתי לראות אהבת אמת.

     



     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)
     
     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)
     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)
     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)
     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)
     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)
     (צילום: בר סטפנסקי)
    (צילום: בר סטפנסקי)

     

    תערוכת "חברים לנצח" תוצג בגלריה של "ארליך - מרכז הצילום בישראל", רחוב הסוללים 3 ת"א, החל מיום חמישי, ה-26.10 מ-19:30 בערב. התערוכה תינעל ב-31.10 בשעות הערב.

     


    פרסום ראשון: 25.10.17, 12:58
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ליטוף אחרון: הצלם שמתעד את רגעי הפרידה מהכלבים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים