שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הילדה הצוחקת שמפרידה ביניהם זו אני": סיפור קצר מאת נאוה סמל
    את הרומן האחרון שכתבה, "פאני וגבריאל", המבוסס על ההיסטוריה המשפחתית שלה, הסופרת נאוה סמל הקדימה בסיפור קצר שפורסם באתר זה יחד עם תמונות מהעבר. "בצילום החגיגי שנותר באלבום סבתא בוהה בחלל בשפתיים קפוצות, ידיה מפותלות בחיקה, ואין שום מגע בינה ובין הגבר לבן השיער שהסתלק לפני ארבעה עשורים וחזר פתאום לחייה". עם מותה, אנחנו מביאים אותו בפניכם שוב, יחד עם שיר שכתבה להלוויית אמה, רק לפני שבועיים
    סבא עזב את סבתא. בדור ההוא זו נחשבה שערוריה, סוד שהתלחשו בו בחדרי חדרים, כזה שלא נועד חלילה לאוזני ילדים. גירושין כמובן היו הס מלהזכיר, בדיוק כמו מוות. בדור ההוא אנשים לא התגרשו ולא מתו.

     

    לא רק את סבתא סבא עזב, אלא גם את אבא שלי שהיה אז תינוק בן שישה חודשים - והיגר לאמריקה. זה קרה בשנת 1919 כשבעיירות היהודיות הקטנות באירופה חלפה השמועה שבניו יורק יש מדרכות מזהב ולאמריקה קראו ביידיש "גוֹלְדֶנֶע מֶדִינֶע".

     

    סבא הבטיח שישלח כרטיסים כשיסתדר. סבא הסתדר, אבל את הכרטיסים הוא מעולם לא שלח. בטפסים שקיבלתי לימים ממוזיאון אליס איילנד בניו יורק, מצהיר גבריאל הֶרְצִיג שהותיר באירופה אשה, אבל את התינוק יצחק מעלים. האם חשש משלטונות ההגירה, או שמא הדחיק את העובדה שזנח את בנו יחידו?

     

    מדי שנה, ביום הולדתו, קיבל אבא אות חיים מניו יורק בדמות שטר של דולר ירוק במעטפה. כאשר הקניטו אותו חבריו בעיירה הקטנה סִירֶט שבבּוּקוֹבִינָה-רומניה על היעדרו של ההורה, הרהר לעצמו שאולי מוטב אבא מת מאבא עלום - חי. "העדפתי להיות יתום", כך יאמר לי בבגרותי - משפט שצבט את לבי.

    "גם בישראל לא היו מדרכות מזהב". במרכז התמונה: נאוה סמל ושלמה ארצי (צילום: הארכיון המשפחתי)
    "גם בישראל לא היו מדרכות מזהב". במרכז התמונה: נאוה סמל ושלמה ארצי(צילום: הארכיון המשפחתי)

    אני לא בטוחה שסבתא פַאנִי העדיפה להיות אלמנה, אך היא נותרה עגונה. לסבא גבריאל זה לא הפריע לקיים זוגיות בנוסח מתקדם עם אשה אחרת בשם קלרה מֶנְדֶל, מהגרת כמוהו. השניים חיו בשתי דירות נפרדות בלואר איסט סייד - קלרה ברחוב קלינטון וסבא ברחוב נורפולק.

     

    האם ההסדר המודרני הזה היה לנוחותה או נכפה עליה, אינני יודעת. כך או כך, הם חיו בנוסח וודי אלן ומיה פארו במשך שלושים שנה ויותר. מדי בוקר סבא בא אליה לשתות קפה ואחר כך הלך לעבוד בבורסה בניו יורק. זהב הוא אמנם לא קטף מהמדרכות, אבל הפך למומחה למניות שייצגו בשבילו את תמצית העולם החדש והמלהיב.

     

    סבתא הזנוחה, לעומתו, לא ידעה מעולם גבר אחר, במובן התנ"כי, כמו גם במובן המעשי. הגבר היחיד בעולמה היה אבא שלי והיא הלכה אחריו לכל מקום. הוא הצליח להציל אותה משילוחי המוות לטְרַנְסְנִיסְטְרִיָה ולהפוך אותה לציונית בעל כורחה, בניגוד מוחלט לבעלה בנפרד שארץ-ישראל לא הייתה בשבילו מעולם אופציה והתפילה היהודית "לשנה הבאה בירושלים" הייתה רק אמירה בעלמא.

     

    "ואני לא ידעתי שיש לי סבא בכלל". נאוה סמל (צילום: שלום בר טל)
    "ואני לא ידעתי שיש לי סבא בכלל". נאוה סמל(צילום: שלום בר טל)

    יתכן שסבתא נאחזה באבא כל כך מפני שזיהתה בו את הארוס יפה התואר והשרמנטי לו המתינה בנאמנות במשך ארבע שנים בעת ששירת כחייל במלחמת העולם הראשונה. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" - נאמר בשיר השירים, וגם האוקיינוס האטלנטי לא הצליח לכבות את זו של סבתא שלי.

     

    לו הייתי במקומה, הייתי נאבקת ומורדת, ובטח מסתערת על המאהב הראשון שנקרה בדרכי כדי לתקן במעט את האגו הפצוע, אבל בדור ההוא, נשים קיבלו את גורלן בהכנעה, כגזרת גורל. איך תירצה סבתא את מצבה המשפחתי, אני יכולה רק לדמיין בספרים שאני כותבת.

     

    ב-1946 אחרי השואה, רואיין אבא כפעיל ציוני צעיר בכנס "הנוער הציוני" בפאריס בידי כתב עיתון יהודי-אמריקאי. בבוקר ניו יורקי אחד, על כוס הקפה שלו, פתח סבא בנחת את העיתון ולפתע זיהה את אבא בכתבה. כך גילה שבנו היחיד חי וקיים. אולי מפני שמצפונו נקף אותו שלא עשה די להצילם מזוועות הכיבוש הנאצי, יצר קשר עם העיתון וביקש קצה של חוט. אני לא מוציאה מכלל אפשרות שקלרה חשוכת הילדים היא שדחקה בו לאתר את בנו.

     

    שלוש שנים אחר כך אוחדה המשפחה בברית של אחי הבכור שלמה בקיבוץ שבעמק יזרעאל. סבא הגיע ארצה להכיר את נכדו הבכור ואת בנו - שניים במחיר של אחד. סבתא סירבה לקבל את פניו בנמל חיפה, אולי חששה שהמעטה השברירי שחיפה על עומק רגשותיה, יתרופף.

     

    על מה שקרה במפגש הראשון בין זוג הסבים שלי בנפרד לא הצלחתי לקושש עדות, למעט העובדה שגבריאל היורד בכבש האוניה ויצחק העומד מולו על הרציף, ענדו שניהם על דש בגדם תג עם שמותיהם על מנת שיוכלו לזהות זה את זה - תיאום מקרי מושלם. כאשר נודע לי הסיפור במלואו כבר לא היו גבריאל ופאני בין החיים, וגם לו הייתי זוכה בהזדמנות לשאול, ספק אם היו מתוודים, כי מי חשף רגשות בדור ההוא?

     

    כך או כך, בצילום שחור-לבן היחיד שנותר מאותו ביקור, נראה סבא בטקס הברית של אחי כשהוא מכה במעדר באדמה הקישחת של ישראל וסבתא צופה בו מהצד במבט עגום. שלושים שנה אחרי הנטישה הוא נתן לה סוף סוף גט והתיר אותה מעגינותה. עכשיו הייתה מותרת לכל אדם. לכאורה סיפור האהבה העתיק הזה הסתיים.

     

    מקהלת מורן מבצעת את השיר "מיטה ענקית", מתוך המחזה "גונבי הנשיקות" של נאוה סמל    (צילום: שחק פז)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    גם לישראל הצעירה לא רחש סבא אהבה גדולה. היא נראתה לו מקום נידח וחסר סיכוי במזרח התיכון, מוקף בשכנים עוינים ורוויי באלימות. את הקיבוץ תיעב כ"מעוז של קומוניזם" ואילו הציונות נראתה לו כהרפתקת עיוועים מטורפת. לאבא הגיש אולטימטום: "או שתיסעו איתי לאמריקה, או שאני עוזב שוב".

     

    אבא כמובן סירב. בישראל אמנם לא היו מדרכות מזהב והיא גם לא זבה חלב ודבש, אבל היא הייתה המקום היחיד בשבילו ובשביל אמי מִימִי ניצולת אושוויץ. מבחינתם שום ארץ מובטחת אחרת לא באה בחשבון. מיד אחר כך עיברת אבא את שם משפחתנו מהרציג ל"ארצי" וכך התפצלה הזהות המשפחתית באופן הנחרץ והברור ביותר.

     

    עשר שנים אחרי הגירושין והעזיבה השנייה, חזר סבא שוב במפתיע לחיינו. קלרה מנדל, או כפי שכונתה אז "ידועתו בציבור", שלחה מכתב ובו הבשורה המרה - סבא הולך ומתעוור. היא מצידה, לא התכוונה לטפל בו. אחרי הכול, גם בהיותו סוף סוף גבר פנוי, לא טרח לענוד לאצבעה את הטבעת. עכשיו היה הוא הגבר הניטש. יש מי שיאמרו "צדק פואטי".

     

    "לאמריקה קראו ביידיש 'גולדנע מדינע'" (צילום: הארכיון המשפחתי)
    "לאמריקה קראו ביידיש 'גולדנע מדינע'"(צילום: הארכיון המשפחתי)

    הייתי בת חמש כשאבא נסע לניו יורק. הוא עבר לגור בדירתו של סבא ברחוב נורפולק, ובהיותו כבר איש מבוגר ובעל משפחה בעצמו התוודע לראשונה מקרוב לאביו הנוטש. האינטימיות הכפויה הייתה מאוחרת מדי והשניים נותרו מנוכרים, ואילו עם קלרה - עדיין ברחוב קלינטון - יצר אבא קשר חם. יתכן שהזדהה בסתר עם החלטתה של המאהבת להשיב לעריק הסדרתי כגמולו.

     

    מכתביו של אבא חצו את האוקיינוס מדי יום ביומו. אחרי מותו קראתי בהם וההבטחה הנואשת בסוף כל מכתב "ילדיי האהובים, אני אשוב", מעידה עד כמה היה רדוף בידי צלקת הנטישה. הסיוט שלו, כך יאמר לי בבגרותי, היה שייחשב אף הוא לאב הנוטש את ילדיו.

     

    מקץ שישה חודשי היעדרות חזר אבא אלינו עם סבא זר בחליפה הדורה ועניבת משי שכמוה לא נראתה במקומותינו, ועם מכונית פלימות' שהייתה אז שיחת העיר. בספר "גרשונה שונה" שפרסמתי לפני כשני עשורים, כתבתי "ואני לא ידעתי שיש לי סבא בכלל".

     

    עכשיו נכרך סיפור האהבה העתיק בתוך חיינו וחולל לא מעט בעיות חדשות. מכיוון שסבא וסבתא היו גרושים ונאסר עליהם הייחוד על פי היהדות, ישנתי אני למרגלותיו של הזקן האמריקאי הקודר על מיטה מתקפלת בסלון, ואילו אחי הבכור חלק את המרפסת הקטנה עם סבתא. הצלקות הישנות הציתו את הבית. בתוכי מתהדהדות מלים צורבות שהוטחו ביידיש, שתיקות חוסמות שפה וענן של מועקה בחדרים הדחוסים עד למחנק. דבר מכל זה לא סופר לי. הוא שאמרתי, גירושין היו סוד שחייבים להסתיר מילדים, כמו מוות.

     

    עד מהרה נמצא פתרון יצירתי להתנהלות הבלתי אפשרית בבית. סבא הציע נישואין לסבתא והיא, למרבה ההפתעה, נענתה. סבי השני הוא שהגה את המזימה מפני שחס על בתו - אמי הנמעכת בסיר הלחץ המשפחתי. את העיסקה סגר מראש בין הצדדים, כשדכן מיומן.

     

    "פרק חיי הנישואין השניים של פאני וגבריאל היה גרוע לא פחות מהראשון" (צילום: הארכיון המשפחתי)
    "פרק חיי הנישואין השניים של פאני וגבריאל היה גרוע לא פחות מהראשון"(צילום: הארכיון המשפחתי)

    למה הסכימה סבתא להינשא לסבא בשנית? האם היה זה רגע מרומם של ניצחון ופיצוי על ההשפלה שספגה כל חייה, הגשמה מאוחרת של האהבה שהייתה כבושה בתוכה שנים כה רבות, או שמא היה זה הגורל האירוני שהעניק לה גלגול נוסף שבו התחלפו היוצרות והשליטה בגבר שלה - עיוור, זקן וכנוע - נמסרה סוף סוף לידיה. פאני ידעה שגבריאל לא יעזוב אותה יותר לעולם.

     

    טקס הכלולות הצנוע נערך במשרדי הרבנות בתל אביב. הנכדים - אחי ואנוכי, לא היינו בין המוזמנים. לא הייתה שם שמלת כלה וגם לא צלם שהנציח את המעמד, אך "הזוג הצעיר" היה זכאי על פי חוקי ישראל לרכוש דירה במחיר מוזל והם עברו להתגורר בשכנותנו. רק מכונית הפלימות' הנוצצת נשארה לחנות דרך קבע מתחת לבית שלנו, מפני שסבא, שחשיכה מוחלטת ירדה עליו, כבר לא היה מסוגל לנהוג.

    לכאורה הפי אנד.

     

    בצילום החגיגי שנותר באלבום סבתא בוהה בחלל בשפתיים קפוצות, ידיה מפותלות בחיקה, ואין שום מגע בינה ובין הגבר לבן השיער שהסתלק לפני ארבעה עשורים וחזר פתאום לחייה.

    הילדה הצוחקת שמפרידה ביניהם זו אני.

     

    מתוך החזרות ל"גונבי הנשיקות"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    פרק חיי הנישואין השניים של פאני וגבריאל היה גרוע לא פחות מהראשון. החתן היה מר נפש ונרגן, תיעב את ישראל, קילל את עיוורונו, ובילה את כל ימיו מרותק ל"קול אמריקה" שבקע ממקלט הרדיו שהביא בזכויותיו כעולה חדש. בכלה הוא לא הפסיק לרדות ביידיש זועמת מהולה באנגלית, ואילו סבתא קיבלה את עלבונותיו בשלווה סטואית ולא חדלה להמחיש את תלותו בה. אבא נהג בו אמנם במידת הכבוד הראויה והקריא לו מדי ערב את שערי המניות בבורסת ניו יורק, אבל אהבה מעולם לא חש כלפיו.

     

    "האם מחלת לו?" שאלתי בבגרותי, מצדיעה לאצילותו של אבא שלי שלא גמל לאבא שלו בנטישה שהייתה מתקבלת בהבנה גם אצל יהודים רחמנים. חיבקתי אותו חזק כשהסמיק כילד ואמר במבוכה "דם איננו מים" - אימרה אלמותית ביידיש - השפה שכה הביכה אותי בצעירותי.

     

    לאופרת הסבון המשפחתית היה עוד פרק סיום. שלוש שנים אחרי הטקס הצנוע ברבנות צנחה קלרה מנדל מכוכב ניו יורק. לאחי ולי מכרו אותה כ"דודה מאמריקה". האשה הגוצה והצחקנית שלבשה בגדים פרחוניים ושפתיה היו משוחות באדום בוהק, הביאה מתנות שהפכו אותנו לשיחת העיר - בובה עם שמלת קרינולינה וג'יפ עם שלט רחוק. היינו מושא קנאתם של כל ילדי שכונת הפועלים התל אביבית.

     

    מהנשיקות הדביקות של קלרה התחמקתי, כמו גם מגילויי החיבה הפומביים שכללו מלמולי "סוויטי" ו"דרלינג" קולניים. בדומה לסבתא, קלרה אף היא שמרה אמונים רק לגבר אחד ואולי היינו לה תחליף לנכדים שלא נולדו לה מעולם.

    בביקורה התארחה המאהבת בביתם של האקס המיתולוגי שלה ושל גרושתו - עכשיו אשתו.

     

    למרבה הפלא, סבתא וקלרה דווקא הסתדרו מצויין והזיווג ביניהן היה מושלם. שתיהן עשו יד אחת נגד הגבר ששיחק ברגשותיהן ועונשו היה כעת כפול ומכופל. את מה שלחשו מאחורי גבו, אני יכולה רק להמציא בספרים. בת מזל אני שסאגת האהבה הנפתולית הזו מספקת לי חומרים לכמה וכמה.

     

    ב"אִישראל" שבה שיחזרתי את עיר המקלט ליהודים שהוקמה ב-1825 באי גרנד איילנד שבנהר הניאגרה, לא הפסקתי להתווכח עם רוח הרפאים של סבא ולהוכיח לו שישראל היא המקום היחיד בשבילנו, ולא שום ארץ חלופית.

    שם הוא מצא את מנוחתו האחרונה, לא באמריקה.

    כן, גם על המוות אני כבר יודעת, למרות שלא דובר בו כשהייתי ילדה.

     

    ואילו ב"חתונה אוסטרלית" הדהד גֶן הנוודות של סבא בבני הבכור. הוא חיפש ארץ מובטחת במקום הרחוק ביותר בכדור הארץ ומצא שם אהבה. בספר עקבתי אחרי הסיפור הרומנטי של אייר סמל - ישראלי שורשי ולוסי אליוט - נערה אוסטרלית יפהפיה שנשבתה בקסמיו של הגבר היהודי והישראלי הראשון שפגשה מעודה.

     

    המילה הראשונה בעברית שלימד אותה בני ואותה אמרה לי בחיקוי של מבטא ישראלי כשהתחבקנו על חוף האוקיינוס באוסטרליה, הייתה "אהבה".

     

    לקריאת "פאני וגבריאל", ספרה האחרון של נאוה סמל, שהלכה לעולמה היום (ש'), היכנסו לכאן .

     

     

    עם מותה של אימה, מרגלית (מימי) ארצי לפני כשבועיים, סמל כתבה לה שיר, שבתה אילאיל הקריאה בהלוויה. כעת מילותיו מקבלות תוקף אחר.

     

    מִזְמוֹר תְּהִלִּימִימִי

    נאוה סמל

     

    יְהִי שְׁמָהּ מְבֹרָךְ

     

    לִבֵּנוּ אֵלַיִךְ נִפְתַּח

     

    אִמָּא שֶׁלָּנוּ גְּדוֹלָה.

     

    בָּאִמָּהוּת כָּל אַהֲבָה מַתְחִילָה

     

    כֹּה אָמַר הֶחָכָם, רַב תְּהִלָּה.

     

    אִמִימִי, נְסַפֵּר תְּהִלּוֹתַיִךְ

     

    מִי אֲנַחְנוּ בִּלְעָדַיִךְ?

     

    אִימְשֶֹל שְׁלֹמֹה וְנָאוָה - שְׁנֵי יְלָדַיִךְ

     

    סַבְתוּשֶׁל שִׁירִי וּבֵן וְאִיָּר - בְּכוֹרֵי נְכָדַיִךְ

     

    וּצְעִירֵי נְכָדַיִךְ, הֲלֹא הֵם יוֹנָתָן, אִילְאִיל

     

    וְנִימִי - שֶׁמִּתְחָרֵז, אֵיךְ לֹא, עִם מִימִי.

     

    סָבְתָא רַבְּתָא שֶׁל יַהְלִי וּמִיכָאֵל

     

    יְבָרֵךְ אֶת כֻּלְּכֶם הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל

     

    שֶׁנִּזְכַּר בִּתְּפִלַּת “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”

     

    וּקְטַנָּה מִכֻּלָּם הַנִּינָה נָעֳמִי - נוֹמִי

     

    כִּמְעַט - רַק כִּמְעַט - מִתְחָרֶזֶת בְּמִימִי.

     

    וּמֵאָז נוֹסְפוּ גַּם לֵנִי, גִּידִי,

     

    תּוֹמֶר, וְיַרְדֵּן הַקְּטַנְטַנִּים.

     

    סָבְתָא רַבְּתָא מִימִי הִתְבָּרְכָה

     

    בְּשִׁבְעַת הַנִּינִים.

     

    מִפִּי עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים עֹז יִסַּדְתְּ

     

    מַאמַאמִימִי שֶׁלָּנוּ, אֵיךְ שָׂרַדְתְּ

     

    זְקוּפַת רוּחַ, כְּתַעַר חַדָּה

     

    אַתְּ הַבַּיִת, הֲכִי מְצוּדָה

     

    מְלוֹא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדָהּ.

     

    לַמְּנַצַּחַת שִׁיר מִזְמוֹר

     

    בִּשְׁבִילֵנוּ אַתְּ יְחִידָה, אֵין בִּלְתָּהּ

     

    שֶׁהֵקִימָה בְּיַחַד עִם אַבָּא בֵּיתָה

     

    בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא תַּרְבִּיצֵנִי

     

    קָרָאנוּ, וְאַתְּ תָּשִׁיבִי תָּמִיד “הִנְנִי”.

     

    הַבַּת שֶׁל בֶּרְל־דּוֹב וְרָחֵל

     

    נוֹלְדוּ בַּנֵּכָר וּטְמוּנִים בְּאַדְמַת יִשְׂרָאֵל,

     

    שַׁפִּירָא, לִיקווֹרְנִיק - מִשְׁפָּחוֹת יֻחֲסִין

     

    סוּצָ’בָה, אוֹשְׁוִיץ, גָּלוּת קַפְרִיסִין

     

    מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ - מִשָּׁם וְעַד כָּאן

     

    אַלּוֹנֵי אַבָּא, בְּרַנְדֵיס, מִשְׁעַן

     

    הַתַּחֲנוֹת שֶׁל חַיַּיִךְ,

     

    שׁוּם דָּבָר לֹא נִפְקָד מֵעֵינַיִךְ

     

    הַמַּגְבִּיהָה לָשֶׁבֶת

     

    הַמַּשְׁפִּילָה לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ

     

    אֲפִילּוּ אֲדוֹנַי מַצְנִיעַ לֶכֶת בְּפָנַיִךְ

     

    מִמְּקוֹמוֹ הוּא מַצְדִּיעַ לְכָל כִּיפּוּרַיִךְ

     

    אֵיךְ מִשְּׁאוֹל מִשְׂרָפוֹת אַתְּ עָלִית

     

    מִימִי - רַק פְּקִיד הַבַּנְק קוֹרֵא לָךְ “מַרְגָּלִית”...

     

    מִתְהַלֶּכֶת בֵּינֵינוּ הָאֵם הַמַּלְכָּה

     

    סַבָּא אִיצְיוּ קָרָא לָךְ “מִימִיקָה”

     

    וְיֵשׁ הָאוֹמְרִים שֶׁאַתְּ טוּר... “הָעֲלוּקָה”.

     

    מְקִימָה אוֹתָנוּ מֵעָפָר דַּל

     

    לְהוֹשִׁיבֵנוּ עִם נְדִיבִים

     

    כֹּה נֶאֱמַר בַּכְּתוּבִים

     

    הוֹלֶכֶת תְּמִימָה וּפוֹעֶלֶת צֶדֶק

     

    וְדוֹבֶרֶת אֱמֶת בִּלְבָבָהּ

     

    לֹא עָשְׂתָה לָרֵעָה רָעָה

     

    וְחֶרְפָּה לֹא נָשְׂאָה עַל קְרוֹבָה

     

    נַעַטְפֵךְ, נַקִּיפֵךְ בַּהֲמוֹן אַהֲבָה.

     

    הַלְּלוּ־מִימִי

     

    יְבוֹרַךְ שְׁמֵךְ, נֶאֱמַר בַּמְקוֹרוֹת

     

    מִזְמוֹר־מִימִי, מִכָּאן וְעַד סוֹף הַדּוֹרוֹת

     

    לְהַזְכִּירֵנוּ מִי אָנוּ, מִנַּיִן בָּאנוּ

     

    אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה אִיתָּנוּ

     

    הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלַיִךְ וְעַל כֻּלָּנוּ

     

    וְנֹאמַר אָמֵן, מִימִי שֶׁלָּנוּ.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""הילדה הצוחקת שמפרידה ביניהם זו אני": סיפור קצר מאת נאוה סמל"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: הארכיון המשפחתי
    סיפור משפחתי. במרכז: נאוה סמל ושלמה ארצי
    צילום: הארכיון המשפחתי
    7 לילות
    מומלצים