טוב, לא בדיוק קראו לו פרנקי. אבל הוא בטוח היה בדרך לעזה.
פורסם:
07.02.01, 15:12
יום של חורף ים-תיכוני, אין הפתעות. השמש שוקעת מאחורי ענני הערפיח של גוש דן. ופרנקי נוסע באוטובוס של אגד, עם הריפודים האדומים-פלסטיים, לידו כיסא שנחתך בסכין יפנית דקה. בכל מקום אחר, הכוונה לאישה יפה, עם פנים לבנות וחיוך של שקדים, וסאקי, וכאן, זאת סכין דקה עם חלודה, שחותכת
אזיקונים, רצועות פלסטיק שאתה סוגר איתם את הידיים לערבים חשודים.
פרנקי מצמיד את הראש לחלון. עוד יום נגמר. תמיד חלם להיות בפאריס, ממש לטוס במטוס גדול, כמו אלה בנתב"ג, ג'מבו, 737, 727 אחד מהם, ולהסתובב שם עם אישתו, אינשאללה לחיות שם אפילו. מאחוריו שני פועלים מתלחשים בערבית, מדברים על מה לקנות מחר בשוק, ומה להביא הביתה מהסוק-א-יהודי, בתל אביב או מלוד. כמה דברים שאי אפשר להשיג בעזה.
מה חסר לו לאדם החי בעזה? אוכל, אויר, מים. מכל אלה יש לו, מעט. כל מה שהוא רוצה, זה לא לנסוע באגד בחזרה לעזה. לנסוע בחזרה לאנשהו, רק לא לחרא.
ופאריס, כל כך היה רוצה לטוס פעם אחת לפאריס, עם המג'דל פאריס הזה... ברח לו השם כרגע, והנהר היפה שעובר אותה, והנשים היפות.
לרחוב שלו אין שם, מספר, ת.ד, כבלים, קיוסק, ביוב ואפילו אין לו מקום לעצבים. יהשגרה הורגת את העצבים התלויים בחוט מלופף באזולירבאנד שהולך ונמתח בך. תמיד שמע את המתווכחים האלה שאומרים: למה הם עושים כל כך הרבה ילדים? כשהם מדברים עלינו, על העניים באמת, שמע כשעבד פעם בתחנה המרכזית: "דווקא הערבים מעזה שלא יכולים להרשות לעצמם עוד ילדים עושים עוד ועוד." והוא רתח, הכל לקחו לו, ומה שנשאר לקחו המושחתים מתוניס, וממה שאחרי זה נשאר לא נשאר.
האוטובוס בלם פתאום. הנהג צעק משהו והתחיל שוב לנסוע, לוחץ על דוושת הגז הגדולה. ושוב באיטיות מתחיל לזחול קדימה במאמץ. ופרנקי נשען על החלון ושוב נרדם. הוא על חוף הים, זה חוף הים של עזה, והוא רוקד לצלילי השיר. אבא קורא לו: פרנקי, פרנקי. היתה תאונת דרכים כנראה, והיהוד עצרו להסתכל. באמת , לא משהו קשה, איזו מכונית קיבלה קוועטצ' בצד. פרנקי מסתכל לפניו, כיסא אגד שחור וגדול, עם ידית פלסטיק מבריקה, והצ'ופצ'יק הזה הפלסטי שעל הידית, בשביל השקיות.
צליל של מתכת מתקתק עכשיו על הגלגל האחורי הגדול של האוטובוס. תיק תיק תיק. מן צקצוק מהיר, כזה. מטריד. שאי אפשר להתעלם ממנו. אולי גם לאוטובוס יש מצב שבו הוא מנסה להתנגד לכיוון.
כאילו, המנוע מריח את החוף של עזה. הנה מגיע הסיבוב לפני ארז. יורדים מהאוטובוס, והלילה מכה בקור של חוף הים הישראלי. האישה והילדים מחכים לו.
חושב פרנקי על בחורה ישראלית, האם חשבה פעם מה זה ללדת בבית חולים שיפא? כשרק הקרובים של משפחתך זה 150 איש, וחצי מהם החליטו להגיע ללידה, שהיא אומנם אירוע מאוד זניח, אבל כשאת נשואה לפרנקי, וזאת הלידה הראשונה, בכל אופן יש מעין תחושה לתת לך קצת תקווה. וזה חרא. אתה מחייך ברגעי האבהות הראשונים שלך, ויש לך 62% הנאה, כל השאר זה נכבש על ידי עתיד דפוק, כבר לא תהיה בפאריס.
רק הילד, אולי.
מתחיל כמה בדיקות בטחוניות. והופ, זהו. מאחורי הגדר. החייל תפס מישהו ובדק לו בכל השקיות, אחת התפרקה, וזה סינן קללה מהירה. אבל נרגע, ושוב נכעס, ואז זה. כולם עברו. עוד כמה קילומטרים והבניינים הלבנים יהפכו לצבע האפור-חרא של עזה. כמה מגורדי השחקים של הפקידים שהגיעו מטוניס מבהיקים בין דרכי העפר הראשיות. מכונית גנובה שאוזרחה להיות פלשתינית גאה מטרטרת בכיוון התל-אביב סיטי של הפלסטין פיפול. על הרבה דברים אפשר לדבר עם היהוד, אבל לא נסלח להם שהביאו מטוניס את המושחתים האלה.
פרנקי חושב, איך היתה נראת פריז עכשיו? פעם ראה בבית קפה שבמרכז עזה, פוסטר של אייפל, והוא גם יודע איזה יחס יפה יש לשיראק כלפי הפלשתינאים. וגם אם אתה טס כמו מלך, עם דרכון והכל, לצרפת את רואה שם את כל הצרפתיות, וגם שם כל הערבים האלה האלה מצפון אפריקה, מסתובבים בחופשיות, אזרחים צרפתים גאים. אבל גם מחר הוא צריך להיות בעזה. וגם מחרתיים הוא צריך להיות בעזה.
ובעצם כל החיים הוא יצטרך לחזור לעזה. והבן שלו. והבת שלו והבן הנוסף שלו, ואשתו, והביוב שלהם.
עבר הלילה. בא הבוקר. והישראלים הכריזו על סגר עד הודעה חדשה. לפחות עכשיו הוא לא יצטרך לטייח בניינים בנתניה חושב אחמד. אבל כרגע הוא שוב פעם לא זוכר איך קיבל את הכינוי פרנקי.
