מי לקח את הכרית שלי?

באיחור אופנתי מגיעה לארץ הסנונית הראשונה בגל תכניות המציאות השוטף את העולם. מבין שלל הסדרות האפשריות להפקה מקומית דוגמת "הישרדות" או "האח הגדול", דווקא "החפרפרת" (יום ג' 20:30) המיובאת לכאן מבלגיה, היא הליהוק המוצלח ביותר למדינת ישראל. קבוצה של עשרה אנשים צריכה לבצע משימות שונות, אלא שאחד מהם הוא סוכן כפול המנסה להכשילם. נוצרת, בהכרח, אווירה של חשדנות איומה: אי אפשר לסמוך על איש ואין לדעת מי אומר אמת ומי משקר. ממש כמונו, מדינה קטנה מוקפת אויבים.

מעשרה זוכה אחד

את התכנית מנחה איתי אנגל, איש חברת החדשות של ערוץ 2, ליהוק מצוין שמאלץ את הצופים להיפטר מהחשדנות הבסיסית כלפי מנחי תוכניות מציאות. "המסע הזה הוא מסע אנושי", מבטיח אנגל בפתיחה, ואחרי כל כך הרבה כתבות שטח, קשה שלא להאמין לו. בכל תכנית צריכה הקבוצה לעמוד בשתי משימות, כל אחת מהן תכניס סכום מסוים לקופה הקבוצתית. בסיום כל תכנית עוברים המשתתפים שאלון בן 20 שאלות לגבי זהותה של "החפרפרת", לפי חשדותיהם. מה היא לבשה, האם היא גבר או אישה, כיצד היא חיבלה בפעילות הקבוצה וכו'. המשתתף עם מספר התשובות הנכונות הנמוך ביותר עוזב את הקבוצה. בסוף יישארו שלושה: שני מתמודדים והחפרפרת. רק מתמודד אחד יזכה בסיום בפרס הגדול, שיכול להגיע עד 200 אלף שקלים.

ריצ'ארד האץ' הישראלי

המתמודדים במשחק הם חמישה גברים וחמש נשים בגילאי 18-62. המקצועות בהם עוסקים המשתתפים מגוונים וכוללים, בין היתר, בונה אתרים באינטרנט, מנהל חברה לביטוחי בריאות, מורה למוזיקה, סקיפרית וימאי. המשתתפים צריכים לחיות זה עם זה, אבל גם לחשוד זה בזה. כל אחד מהם יכול להיות הסוכן הכפול ורק אחד מהם יזכה בסוף בכסף. הערת אגב: כבר בצפיה ראשונה קשה שלא להתרשם מהדמיון של דורון, אחד המתמודדים, לריצ'ארד האץ' האמריקני (זוכה "הישרדות"). דורון מהיר מחשבה ומחושב כמותו, אבל יש גם דמיון חיצוני בולט.

מי הפיל את התפוחים?

במשימתה הראשונה, הקבוצה נדרשת לסדר חדר מבולגן על פי תמונה שהחברים שיננו קודם לכן. העניין הוא שהחדר חשוך לחלוטין וחברי הקבוצה אינם רואים זה את זה. הצופים רואים תמונה ברורה לחלוטין בזכות מצלמות אינפרא-אדום שמותקנות בחדר. "מי הפיל את התפוחים" ו"מי לקח את הכרית" הן השאלות שמתחילות להטריד את חברי הקבוצה אחרי שהחפצים הושבו למקומם, ומיד החשדנות פורחת ועולה. "תן לי יד" מפצירה אחת המתמודדות בגיא, אחד המשתתפים, בטון אמהי. לצופה ברור שהיא בסך הכל מנסה למנוע ממנו להסתובב. "הוא יודע לזוז גם בלי שתרגישי", מטיחה משתתפת אחרת.

במשימה השניה נדרשים עשרת חברי הקבוצה לרדת בסנפלינג מצוק מטיל אימה. כאן כבר מתחיל המסע האנושי שאנגל הבטיח. אחרי שאחד המתמודדים, בקושי רב, מגיע למטה, הוא מפטיר: "לא רוצה להיות החפרפרת" בטון נוגע ללב באמת, כזה שבמאים דוקומנטרים יעשו הרבה כדי לתעד. משתתפים אחרים נאלצים להתמודד עם פחדיהם, כדי לא לפגוע בקבוצה. באחד הקטעים היותר מדהימים, מצלמה שמותקנת על קסדת אחד המתמודדים מתעדת את התחלפות הבעת הפנים בירידה למטה. אימה טהורה מוחלפת בסיפוק עצמי בל יתואר וצריחת גיל נפלטת החוצה.

כל המדינה משתתפת

פתיחת התכנית מעט איטית, בהתאם לז'אנר "סרטי המסע", אבל ניתן לייחס זאת להצגת המתמודדים בתכנית הראשונה. לאווירה תורמות גם מוזיקת הרקע וההקפדה על שילוב אפקט קולי מפחיד בכל פעם שמוזכרת המילה "חפרפרת". מלבד המשימות, המתמודדים עורכים שיחה יומית עם אנגל ובה הם שוטחים את חשדותיהם. המשתתפים מצולמים גם בשעה שהם עונים על מבחן הידע, והלחץ ניכר בהם היטב. כאשר הם שוטחים את טענותיהם ונימוקיהם, הצופה, גם אם באופן לא מודע, מתייחס אליהם: מקבץ את טענותיהם ושופט אותן. בהדרגה, יגלה הצופה הבלתי זהיר שגם לו יש חשדות באשר לזהותה של החפרפרת.

המתמודדים מצולמים באמצעות מצלמות רבות, חלקן נסתרות. פה ושם משולבים גם הנופים בהם נמצאת הקבוצה, לפחות עד שמשתלב בהם האלמנט הארצי של פרסומת לאיזה מעדן חלב או משקה קל. תסריט ההנחיה מעט לקוני, אבל אנגל מתמודד עמו היטב וחשוב מכל: הוא אינו נופל לפח המתבקש של דרמיטיזציית יתר.

כל כך חבל

השלב המפחיד ביותר עבור המתמודדים הוא השלב האחרון, בו אחד מהם נאלץ ללכת הביתה. אחרי שהם עונים על השאלון, כולם מתיישבים וממתינים לגזר הדין, וכשזה ניתן, אחד מהם נאלץ לפרוש. אז כמובן מתחיל מפגן הצער של כל המתמודדים ששרדו, כאשר הם מצרים על האובדן וכמה חבל. מצד שני, יש יתרון בלהיות מודח: עכשיו ברור שאתה לא החפרפרת.