המפקדת הרשמית של שני פנסים ודימר

זה היה ברור שאני לא אתקבל. הרי לא התקבלתי אפילו לשיר סולו במתנ"ס של יבנאל בטקס יום הזיכרון. מתוך עשר בנות שמסוגלות בכלל לשיר, בכל המושב, דורגתי הכי נמוך. אז ללהקה הצבאית של כל מדינת ישראל? ילדה, תמשיכי לכתוב חמשירים.

בכל זאת ניסיתי. הכנתי חמשיר מקורי וגם ביצוע נדוש ל"שירים עד כאן". "עד כאן", אמר לי דני רובס בתגובה. התשובה הייתה חד־משמעית. זה פשוט לא עובד בינינו, אבל יהיו עוד הזדמנויות. החיים רק מתחילים.

ישבתי מחוץ לדלת וחיכיתי לסירוב הרשמי. בטופס שנתנו לי, ההסבר היה "לא מתמזגת". ידעתי שההסבר האמיתי הוא "שרה מוגזם, מדברת יותר מדי ונראית כמו סמרטוט". תמיד הייתי ילדה יפה, אבל היה הרבה יותר מדי ממני, והכל ארוז בחולצה גזורה וג'ינס צפוף מדי. יצאתי משם שפופה. מן החדר שליד הפתח נשמעו קולות יפים יותר. הוא היה שמור לעוברים לשלב ב' וישב בו המלחין שהערצתי כל חיי, שכתב לריטה את כל השירים הכי מרגשים, והפיק וניגן בפסנתר בדיוק כמו שחלמתי. לא זכיתי אפילו לפגוש את רמי קלינשטיין. המסע שלי כילדה חולמת נגמר. הנה מתחיל הצבא.

***

פלס כחיילת

קורס מאבחנות פסיכוטכניות. קראו לנו "קורס הטיס של הבנות", כי בנות אז לא הורשו להטיס מטוסים אמיתיים, רק אנשים לא מתאימים מהצבא. למדנו איזה קריטריונים פוסלים מישהו מלהתגייס. נטיות אובדניות, למשל: אם הייתה לך אי פעם מחשבה אובדנית — אתה בחוץ. בדיעבד, לי היו לא מעט. מה שווים חיי בלי מוזיקה? הרמי קלינשטיין שבי הרגיש שהוא יושב בכלא שש, על פשע של מישהו אחר, והשתחררתי גם מזה.

היום קצת מביך להודות, אבל הפכתי לסוג של אגדה: המאבחנת הפסיכוטכנית היחידה שהצליחה לעבור תפקיד בלי לצאת מהצבא. פשוט ידעתי מה צריך להגיד (בכל זאת הייתי מאבחנת טובה) וממש רציתי לשרת בצה"ל. זה רק התפקיד שלא התאים למבנה האישיותי שלי. אז התפקדתי בבסיס חימוש בצריפין (פצצה צריכה להיות ליד פצצות, חשבתי). שם, שמו אותי פקידת חינוך. אפילו לא מש"קית, שום סמכות, העוזרת של העוזרת של זאת שמחליטה איזה שיר ישמיעו בטקס — אבל היה לי טוב. מי צריך לשיר? במשרד שלנו שמעו מוזיקה כל היום ובניגוד לתפקיד הקודם, כאן לא נאלצתי לשפוט אף אחד. תרמתי את חלקי. אמנם הרגשתי שיש לי עוד כל כך הרבה יותר לתרום, אבל לא צריך להתחזר.

רק שיום אחד זה הצליח. התחזרתי. מפקד בכיר נענה לתחנוניי והסכים לצרף אותי ללהקה. לא הייתה לו את הסמכות לקבוע אם אני בכלל מסוגלת לשיר או לנגן, אבל התפנה תקן של תאורנית ובאור הוא הבין. אור היה לי.

ככה התגלגלתי לתפקיד חלומותיי: תאורנית של להקה צבאית. המפקדת הרשמית של שני פנסים ודימר. סוחבת, פורקת, מחברת ויוצרת עולם שבו אנשים אחרים שרים. מושלם.

צה"ל ואני היינו מאושרים ביחד. לא הייתה תאורנית מסורה ממני בכל צבאות העולם. את כל כולי נתתי לשני הפנסים האומללים האלה. המוזה, התשוקה המתפרצת, אהבת המוזיקה שכבר עלתה בי על גדותיי, גלשה החוצה דרך האצבע המורה לדימר היחידי שתקציב החיל איפשר לקנות. יותר לא הייתי מרירה. לא קיללתי את דני רובס המתוק, ואפילו הרגשתי סקסית במדים הענקיים שלי. הרגשתי ענקית. יש לי גוף ענקי, כוח רצון ענקי, ובכל זאת הגעתי למרות הכל.

כמה חודשים לפני השחרור שלי עבדה הלהקה על מופע חדש. עד אז מנהל הלהקה, חזי, כבר הספיק לשמוע אותי שרה. לא היה אפשר שלא. שרתי כל כך חזק, גם מעמדת התאורנית, בלי מיקרופון, שלא הייתה לו ברירה. ובינינו, הוא העדיף את הקול שלי על הבמה, במקום צווחות לא בסולם מקצה האולם.

התחלנו חזרות. אני זמרת בלהקה צבאית. מי היה מאמין? אמנם זאת הייתה להקה בלי תקן, אבל בשביל ליהנות משיר יפה לא צריך חתימה של קצין. צחוק הגורל, הלהקה ששירתתי בה הייתה להקה צבאית מזרחית. אני. עושה קול שני לשירים של אייל גולן ואום כולתום. עד היום אני מכירה בעל פה כמה שירים במרוקאית שאף מרוקאי לא יבין מהם מילה.

סולו לא קיבלתי, אבל בכל יום חזרות הייתי מנגבת את הדמעות ובאה למחרת חדשה ואופטימית. לא היה אפשר להביס את האופטימיות שלי. משהו אני אשיר. לבד. זרזיף קטן מכל המעיין הזה שמשתולל בפנים חייב לצאת החוצה.

בסוף יום החזרות האחרון, כשעשינו פרזנטציה למפקד הלהקות, זה כבר היה סופי. סולו לא יהיה כאן. למה לא נשארתי עם שני הפנסים שלי והדימר? ישבתי על ארגז ובכיתי. זו הייתה הדרך היחידה שמצאתי כדי להפסיק להיות עצובה ומתוסכלת.

ובאמת, כשיבשו הדמעות, התעודדתי. היי, אמנם את עדיין לא ממש זמרת ולא נתנו לך לשיר במרוקאית למרות שנורא רצית, אבל בכל זאת, שירתת את המדינה בדרך הכי טובה שיכולת. צה"ל, למרות החוקים הנוקשים, היה מספיק רגיש בשביל למקם אותך כאן, בסוף יום, לאן שאת שייכת. כל חייך תעשי מוזיקה. עם או בלי לשיר. לפחות יהיה פנס. ויום אחד אפילו תפגשי את רמי קלינשטיין!

הבמאי שלנו, איתי שגב, ראה אותי שם על הארגז. הוא כנראה הבין משהו והלך לדבר עם המפיק המוזיקלי. קראו לי לחדר. "קרן, הבנתי שלא באת לידי ביטוי ושאת רוצה לשיר לבד". הינהנתי. הינהנתי ממש־ממש חזק, ובאמת נתנו לי לשיר לבד. את "בדד". בתור זמרת בלהקה צבאית מזרחית, אין כבוד גדול יותר, גם אם זהר ארגוב מתהפך בקברו.

בסופו של דבר, היה לי שירות צבאי מדהים. כי עברתי עם הצבא דרך, כמו בזוגיות טובה, עליות ומורדות, מדברים על הכל ונשארים עד הסוף ביחד. הופעתי במוצבים. חיילים התרגשו מהקול השני שלי, מהתנועות המסורבלות במדי הדקרון, ושכחו לכמה רגעים את עצמם. פעם אחת אפילו הייתה אזעקה, במוצב בלבנון. כולם רצו למקלטים ורק אני נשארתי עם הציוד על הבמה. לא יכולתי לזוז ממנו. כל כך בירכתי על הזכות להיות כאן, היכן שבוערת אש, ולהבעיר אש אחרת.

***

לפני שנתיים הופעתי בקיסריה שלוש פעמים. זה לא קרה לי לבד. היה לי שותף מדהים שיצר איתי אלבום משותף, וראה בי מוזיקאית שוות ערך. כששרתי איתו את "על הגשר הישן" שלו, בכיתי. הפעם לא על ארגז, מרוב תסכול, במדים שקטנים עליי כי לא נעים להגיד לאפסנאי שעליתי שבעה קילו. בכיתי מהתרגשות. מהודיה עמוקה. מלהבין שכל אחד יכול, אם רק יכיר ביכולות שלו ולא יפחד לממש.

"בנית לך בית וחצבת אותו בנצח… החיים... ראי סדוק ומעושן. כשתחפשי מקלט ממה שאת אוהבת, אני אהיה שם על הגשר הישן". אין כמו רמי. אפילו שלא נכנסתי לחדר של העוברים לשלב ב', עברתי חתיכת שלב. ההופעה המשותפת שלנו מוקלטת. יש אלבום כפול, ורמי שר שם שירים שכתבתי בגיל 18, כששירתתי הכי רחוק ממנו והרגשתי קרובה, והיה לי עצוב.

במסגרת הפרויקט המיוחד הזה החזירו אותי הביתה. פגשתי חיילים, ילדים בני 18 ו־19 שהם למעשה מוזיקאים בוגרים. מתחת לשביזות המתבקשת הופתעתי לגלות קולגות שאפשר באמת לסמוך עליהם. שמתייחסים לשירים שכתבו אחרים בהמון כבוד, כמו שכל איש מקצוע לוקח ברצינות את המשימה שלו. בין שאתה איש מודיעין שאמור לשמור על הפה או בין שאתה חייל בדובר צה"ל, שהפה שלו הוא כלי עבודה — האיכות נמדדת במידת המחויבות שלנו לתפקיד. לוחמת גדולה אף פעם לא הייתי. כל מה שרציתי היה להאיר לאמיצים ממני את המסלול, דרך שירים. מקווה שאני עושה את זה היום. תמיד נשארתי קצת תאורנית של להקה בלי תקן. שני פנסים זה כל מה שצריך, אם מכוונים אותם נכון. ואין דבר משחרר יותר, מהתגייסות אמיתית, לכל החיים. נכון שבסוף לא שרדתי בתור מאבחנת פסיכוטכנית, אבל יצאתי מאבחנת לא רעה. בכל זאת הצלחתי לשלוח את החיילת, מספר אישי 6354375, לבסיס האם שלה. היא משרתת שם עד היום. רק הצבע של המדים משתנה עם הגיל, עם הזמן.