עד הקצה
על סחיוּת ועל הניסיון להישאר שפויה בתעשייה מוטרפת, בעקבות המוות של אביצ'י
אביצ’י פספס בשנה את מועדון 27. אני כבר לא אצטרף למועדון היוקרתי ‑ שכולל את ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וקורט קוביין, שכולם מתו בגיל 27 ‑ גם אם אהיה הכי רוק סטאר שאפשר בזמן שנשאר. התחלתי להרוס לעצמי את הבריאות בגיל מאוחר מדי, וגם ממעט ההרגלים ההרסניים שיש לי אני מנסה להיגמל. פחות מדי שעות שינה. הרבה סיגריות. מסתובבת בין אלן קאר למרפאות שינה, ובזמן שנשאר נחה קצת על הכורסה של הפסיכולוג. כבר הפסקתי, וחזרתי, והפסקתי, ותמיד אני חוזרת. הכוונות תמיד טובות, גם כשאני ילדה ממש רעה. אז כרגע, זה הנושא החם אצלי בראש. עד כמה זה בסדר לי להיות פשוט בסדר. כי מתישהו מתעורר בי דחף כמעט קיומי לעבור על כל החוקים שהצבתי לעצמי ולכתוב חדשים. התאבדויות קטנות פה ושם עושות לי נעים. קצת כמו לעלות על רכבת הרים ולהרגיש איך שהלב נופל, בתנאי שברור שהוא תכף חוזר לחזה. לא הייתי לוקחת את הסיכון של פשוט לזרוק אותו מהרכבת רק בשל התרגשות רגעית. אני יותר מדי אוהבת את החיים, ויש הרבה מה להרוויח מהשהות כאן.
עוד לא אכלתי, למשל, סושי ביפן.
אני עובדת בתעשייה מוטרפת. הסקס, הסמים והרוקנרול פוגשים את הפסנתר שלי גם כשאני מנגנת עליו שנסון. גם מי שמכורים לאורח החיים ההרסני טוענים שזה בכלל בונה אותם. שככה הופכים לאמנים גדולים. שאם לא נגעת בקצוות, לא נגעת. שעדיף ללכת בגיל 27, מִלֹא לזוז מילימטר.
לא רק אמנים, גם אנשי המקצוע הכי מעונבים, כמו חברתי עורכת הדין, משחררים לפעמים את החגורה כשמגיע הלילה. זה לא עובר בגיל שלושים וגם לא בארבעים. עדיין הולכים לפחות אחת לחודש למסיבה ממש גדולה שעושים בה ממש הרבה שטויות, כדי ליישר את הראש.
יש גם הרבה מוזיקאים ממש מסעירים, שחיים באיזון מופתי. קמים בבוקר למשרד, פורקים כל עול על הגיטרה האומללה וחוזרים הביתה בני אדם. צריך קצת להאכיל כלב ולהשקות עציץ, כדי לדפוק לקהל את הראש.
אביצ'י היה די־ג׳יי עם מחלת לבלב וכיס מרה דפוק. אתה לא יכול לשתות עם בעיות רפואיות כאלה, ולא יכול להיות די־ג׳יי בלי לשתות. לא מקנאה בו. על סמים בכלל אין מה לדבר, כי למרות שלא העברנו יחד לילה במועדון הברקפסט, אני יכולה לתאר לי שהכל הוא עשה. וגם היה לו קשה לנוח. הוא אמר באחד הראיונות שלו שקשה לומר לא לעבודה.
הכי מזדהה. קורעת את עצמי בשל החולשה הזאת. כל כך נעים להגיד תמיד כן. אין הרגשה טובה יותר, מלהרגיש ממש רע כי עבדת כמו חמור במשהו שאתה אוהב. וזה הרי בכלל נס, כי לא כולם זוכים לאהוב את העבודה שלהם.
הלילה למשל ישנתי דקה וכשקמתי, שנאתי את העולם. עד כדי כך אני אוהבת לנגן. בדרך לתל־אביב חשבתי על המוזיקאי המוכשר הזה שהתפספס מוקדם מדי. על כמה זוהר הכל נראה דרך העיתון, כשהמציאות כל כך שחורה.
ואני באמת לא יודעת מה גרוע יותר, חיים על הקצה או דווקא תחושת הפספוס. יש אנשים שלווים ומושלמים שסובלים מאולקוס. ששומרים בבטן כל כך הרבה, כדי להחזיק את הראש מעל המים, עד שבסוף זה מטביע אותם. אז לאחרונה אני ממש עובדת על לשחרר. לדבר. לדאוג שהפה והלב יהיו שווים. אפסיד מה שאפסיד. מי שיקשיב לי, לפחות יידע שהוא שומע אמת, גם אם לא תמיד היא נשמעת נכונה.
כל אחד צריך ליפול אל הטעות שלו, להתמכר למשהו, למישהו, לאהוב עד איבוד דעת, ולא חשוב אם אדם או עשייה. דוד שלי יעדיף את הפועל תל־אביב על כל תל־אביבית, יפה ומושכת ככל שתהיה. והים מול הבית שלי מפוצץ גולשים, כשיש גלים. כי מכורים לגלשן שלהם ידפקו ברז לעבודה ברגע האמת, וימות העולם.
גם אני חוזרת משלוש הופעות, בשלוש לפנות בוקר, לא למיטה, לא לבן הזוג, אפילו לא לאוכל. ישר לפסנתר. חייבת לנגן קצת כדי להירגע מכל הנגינה הזאת.
יש כמה אנשים שיקראו את זה עכשיו ויהנהנו לעצמם. כן, כן, היא מתכוונת אליי, אבל קשה לי להאמין. כי אף אחד לא מבין בכלל מה זה בשבילי. כי אני אמות בלי זה. בעצם אני אמות גם עם. כולנו נמות. השאלה היא רק איזה סוג של בן אדם בא לנו להיות כל עוד אנחנו חיים. ואיכות חיים היא דבר מאוד חשוב. בין הרס עצמי אחד לאחר, רוב הזמן, שתנופת הבנייה לא תיעצר. זה קורה ברגע. ואף אחד לא יודע מתי הרגע שלו יגיע. המועדון נשאר פתוח גם אחרי 27.
יש לי אביצ'י קטן שמדבר בי, לרוב עם המון כריזמה. אני מקשיבה לו, הוא חכם ועמוק ומסעיר וגר לי בראש. גירדתי בזכותו קצוות חדשים באישיות שלי, ועכשיו אני מעניינת יותר וחזקה יותר. אז כשאני אגיד לו ללכת לישון, הוא יעצום עיניים בלי ויכוחים. למרות שאין דבר שהוא אוהב יותר מלילות אפלים. השבוע למשל הוא ייסע איתי בבוקר לקורס גמילה מסיגריות. כי בא לי עוד הרבה שנים של שינויים. לא סיימתי.
סליחה, אבל עדיין לא.
