שתף קטע נבחר

שתי רגליים רע, ארבע רגליים טוב

חוות החיות של ג'ורג' אורוול בתרגום חדש עם איורים מרהיבים, לא איבד מעוקצו

בעצם הימים האלה ובלי שום הקשר פוליטי נראה לעין, מגיע למדפים תרגום חדש של "חוות החיות", ספר קטן על מרד, מהפכה, כבשים, רודנות, שכתוב הזיכרון ההיסטורי, תרנגולות ונצחונו הטוטאלי של הרוע. לא בדיוק משל אופטימי, אבל אופטימיות מעולם לא היתה הצד החזק של אריק ארתור בלייר, המוכר לנו יותר כג'ורג' אורוול, מחבר "1984", "מחווה לקטלוניה", "חוות החיות" ועוד כמה ספרים מאד לא מחויכים.

נהר במזרח אנגליה

בהוצאת "עם עובד" לא חששו מצוק העיתים והשקיעו מחשבה, אהבה וממון בתרגום החדש של אברהם יבין. כריכה קשה, ניייר כרום, והפתעה – איורים מדהימים של ראלף סטידמן, מאייר שפיתח שפה ייחודית והשקפת עולם ויזואלית מרהיבה, מגובשת, ססגונית וחכמה – אתגר אמיתי לעיניים עצלות. ומעל כל אלה מתברך המדף העברי בגרסה חדשה של ספר, שתמיד היה ועוד יהיה תרגיל מחשבתי מטריד ביותר למוחות ששקעו במדמנה הנינוחה של העצלות המחשבתית.
אריק ארתור בלייר בחר בשם "אורוול" בגלל נהר האורוול היפהפה שזורם במזרח אנגליה. ייתכן מאד שבתקופות מסוימות בחייו, הנהר הזה היה הדבר האחרון שאהב באנגליה בלי חרטה ובלי רגשות אשם. הוא בחר את שם העט כשספרו הראשון, "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" ראה אור בשנת 1933. לשעתו, זה היה תיאור אוונגארדי ונועז של חיים אמיתיים במחיצת עניי הארץ, ומתוך בחירה. בלייר הסתפח לפועלי דחק במזרח לונדון והיה שוטף כלים בפריז מתוך הכרה שכך צריך לחיות, בין היתר כדי לכפר על חטאי הקולוניאליזם שהוא היה שותף להם, תחילה מכוח לידה ואחר כך מבחירה חופשית למחצה.

שנא כל רגע

כדי להבין מנין נבעו גם "1984" וגם "חוות החיות", צריך להרחיק לבנגל של תחילת המאה העשרים. פקיד מושבות זוטר ואישה ממוצא צרפתי שמשפחתה התרוששה מנסים להעמיד פנים כאילו הם נמנים עדיין עם שליטי הארץ ושועיה. זה לא היה קשה בבית הוריו של בלייר: תמיד אפשר היה לבוז למקומיים, כפי שהדבר נעשה באדיקות בבית, ותמיד אפשר היה לנסות להסתפח, בחנופה אינסופית, לאצולה האמיתית. סיפור התבגרותו של אורוול הוא מאבק בערכים מזוייפים שביניהם לבין מציאות חייו לא היה כל קשר.
כשהיה בן שמונה שב לאנגליה עם הוריו ומובן שמיד נשלח לפנימיה של בנים. הוא הצטיין בעליונותו האינטלקטואלית ובעוניו, שנא כל רגע, הפך לנער מסוגף ומסוגר, מוזר ושתקן. את זכרונות הימים הרעים ההם התיר לפרסם רק לאחר מותו.
הצטיינותו האקדמית הקנתה לו מלגה לבית הספר היוקרתי איטון, שם בילה ארבע שנים. בין מעצבי עולמו הרוחני: אלדו האקסלי, נביא פסימיסטי בזכות עצמו ומחברו של "עולם חדש ואמיץ".
בניגוד לציפיות, לא המשיך הנער לאוקספורד אלא נכנע למסורת המשפחתית ויצא לשרת בבורמה כמפקד מחוז במשטרה הקיסרית. צריך לומר שהיה קצין מעולה, מופת של ממש, עד שהבין כי השלטון הבריטי הוא כוחני ואלים ומדכא. כשגילה את ה"אחר", נטל חופשה מן השרות, חזר לאנגליה והתפטר. האשם הוביל אותו לחיים דפוקים וזרוקים, וההיסטוריה הובילה אותו, מאוחר יותר, להתנדבות לבריגדה הבינלאומית, שנכשלה במלחמתה נגד הפאשיזם בספרד. אלא שבלב המלחמה הגדולה ההיא התנהלה עוד אחת, סמויה מן העין. הקומוניסטים ביקשו לעצמם תהילת עולם במאבקם הצודק, וכל מי שלא הצדיע להם נחשד בפאשיזם. אורוול גילה את זוועות האינדוקטרינציה הקומוניסטית הרבה לפני שהעולם המערבי חיבק את סטאלין כשותף לנצחון במלחמת העולם השניה ואחר כך דחה אותו כאוייב במלחמה הקרה. הקומוניסטים בברצלונה, מצידם, הוציאו חוזה על אורוול והוא נאלץ להימלט לאנגליה.

ברק של גאוניות

את חוות החיות כתב ב–1944, בעוד העולם המערבי מנסה לשחרר את עצמו מן הפאשיזם הנאצי. בטעות אפשר היה לפרש את המשל שלו על החיות שמנכסות את החווה לעצמן ככתב-אישום נגד הנאצים, אבל לא: זהו סיפור פשטני במתכוון, שמי שמעיין בו יכול למצוא שם – בברק של גאונות – את כל סממני ההיסטוריה המכוערת של המהפכה הקומוניסטית.
זה מתחיל ברעיון הנאצל בדבר שחרור החיות מעולם של בני האדם המדכאים, שאינם מייצרים דבר ודנים את ההולכים על ארבע לחיי עבדות. והנה, המוני מגעגעים ופועים ומצייצים ונוחרים חוברים זה לזה באופטימיות ומגרשים את אדון החווה. הם כמהים למגר את עריצות האדם, מאמינים ששתי רגליים – רע, וארבע רגליים – טוב. הם מחברים לעצמם שירי תעמולה מרוממי נפש, עושים אסיפות דמוקרטיות למופת, ובתחילה נדמה שהכל בסדר, אבל החזירים לוקחים את הפיקוד על האידאולוגיה והניהול השוטף. עד מהרה מתברר כי הם בריות חכמות מאוד ותאבות כוח, שרוקמות בחשאי סדר חברתי שונה לחלוטין, בו החזירים עומדים בראש הפירמידה וכל היתר, עמלים וצייתנים, אמורים לפרנס את משוגותיהם ואת תפיסת העולם שלהם.
אט אט הולכים החזירים ונדמים לבני אדם. הם משכתבים את ההיסטוריה של המרד, סומכים על העדר הזכרון של הסוסים ועל טמטומן של הכבשים, עוברים לגור בבית החווה, לובשים בגדי אדם ואפילו לומדים ללכת על שתיים, כאויביהם השנואים. הכבשים, כהרגלן, פועות את הסיסמאות הפוליטיות החדשות של החזירים מתוך חשש מתמיד ומוצדק לחייהן: בסוף מתברר לשוכני החווה כי ארבע רגליים – טוב, אבל שתי רגליים של חזיר – יותר טוב.

מה הוא רוצה

תהליך ההתקבלות של הספר לא היה קל ופשוט. שישה מו"לים שונים באנגליה עיקמו את האף ולא בדיוק הבינו מה אורוול רוצה, ולמה דווקא חזירים. עם זאת, הספר ראה אור מיד בתום מלחמת העולם השניה. בארצות הברית, נרשמו לפחות 19 מכתבי דחייה מנומסים של מו"לים בנימוק אחד: "הקורא הבוגר לא אוהב סיפורי חיות". הם טעו. הספר היה להיט ענק, וג'ורג' אורוול הפך בן לילה לסופר מפורסם. לראשונה בחייו, היה לו די כסף לקנות בית ולהפסיק את הייצור הסיטונאי של רשימות עיתונאיות מהן התפרנס. הוא החל לכתוב את הגרסה הראשונה של "1984". כשהכל נראה ממש בסדר, לקה בשחפת סופנית. בימיו האחרונים ליטש את סוף הספר המבעית ההוא, ועצם עיניים בבית חולים לונדוני קודר בינואר 1950.
אורוול לא יכול היה לדעת כי "חוות החיות" יהפוך לספר חובה במסלול הקריאה של שלושה דורות. הוא לא יכול היה לדעת כי המשטר הטוטליטרי שנוא נפשו יקרוס, אבל בינתיים יוולדו עוד חיות ועוד חוות, ותמיד תימצא חבורת חזירים מקומית, חכמה ומחברת סיסמאות, שתמשוך אחריה עדר של כבשים אופטימיות וסוסי עבודה עמלנים. לא, הספר לא איבד אפילו מקצת מעוקצו, גם לא מכושר הניתוח המרהיב שלו לתהליכים של הסתאבות בחברות כוחניות. גם מי שעבר דרך הספר הזה בנעוריו, מן הראוי שיניחו על מדפים של בני הדור הצעיר שטרם גילו אותו.

חוות החיות/ג'ורג' אורוול/ תרגום: אברהם יבין/ ציורים: ראלף סטידמן/ הוצאת עם עובד, 148 עמ'

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ארבע רגליים - טוב
שתי רגליים - רע
בעצם, שתי רגליים של חזיר - גם כן רע
לאתר ההטבות
מומלצים