לשבור את הקרח
כשהייתי ילדה, אבא שלי תמיד אמר שיום אחד נפליג כולנו לאלסקה. זה לא קרה, כי החיים מסובכים, תובעניים, ורחוקים מדי מהחלק הצפוני של הכדור. השנה החלטתי להגשים סופסוף את החלום שלו, ולקחתי את שני הגברים בחיי: אבא ונועם, למסע בין קרחונים ולווייתנים. רשמים מטיול גיבוש משפחתי קפוא וקסום
1. הקדמה:
כשהייתי ילדה, אבא שלי תמיד אמר שיום אחד נפליג כולנו לאלסקה. זה לא קרה. החיים מסובכים, תובעניים, ורחוקים מדי מהחלק הצפוני של הכדור. לפני שנה החלטתי שזהו, יוצאים לדרך. אני סוגרת הכל ומודיעה לו רק מתי הטיסה.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
בדקתי, חקרתי, מצאתי ותיכננתי מסלול מושלם. נטוס לניו־יורק לכמה לילות, משם נמשיך לסיאטל, ואז נצא להפלגה הכי קפואה וקסומה בעולם, מסיאטל דרך ערי הנמל באלסקה, לקנדה, קולומביה הבריטית וחזרה דרך סן־פרנסיסקו, בדיוק כמו שהוא תמיד חלם.
הזמנתי גם את בן דוד של אבא וחברו הטוב, שגר בעמק הסיליקון, להצטרף. דוד דיוויד פרץ בדמעות כשבישרתי לו על המסע בטלפון. הוא גבר בן 74 עם נשמה של ילד ולמרות שהוא גר בארצות־הברית כל חייו, מעולם לא ביקר באלסקה. זאת תהיה הפעם הראשונה גם בשבילו.
וככה אבא ארז חם־צוואר ודובון, וטס עם הבת שלו ובן זוגה למסע ארוך ולא קשור בכלל למציאות.
2. מנהטן:
שכרתי לנו דירת Airbnb קטנה במנהטן, מעל בר נקניקים וגבינות. לכל ערב הכנתי תוכנית אמנותית אחרת (מראש! כשהכל מתויק ומנוילן בקלסר). הייתה שם מסעדת מישלן אחת, הצגה בברודוויי, באוף ברודוויי, מוזיאונים, שופינג, שופינג, שופינג, קצת טיימס סקוור ופיקניק בפארק. ועוד קצת שופינג.
3. סיאטל:
בסיאטל טיילנו ברחובות הנקיים ביקום. הלוואי שהרצפה בבית שלי הייתה מבריקה כמו המדרכות בלב העיר. אבא אמר שיש כאן אוויר משגע. פשוט כיף לנשום. כמו לגור בתוך בלון חמצן.
בבוקר הסתובבנו בשוק הדגים המקומי ומשם המשכנו לנמל, לפגוש את דוד דיוויד ולעלות על האונייה. אונייה?! עיר!!! 3,000 נוסעים, 15 קומות, עשרות מסעדות, בתי קזינו, אולמות תיאטרון, שדרת חנויות, וכל זה שט על פני המים.
4. קטצ׳יקן, אלסקה:
הנופים מהסיפון שלנו היו מדהימים. משוגעים. לא הגיוניים. קרחונים נמסים, הרים ירוקים נושקים לאוקיינוס רחב שאת הסוף שלו קשה אפילו לדמיין. בכל בוקר האונייה עגנה בעיר אחרת. כשהתעוררתי ופתחתי את הווילון בחדר השינה, נגלה לעיניי בכל פעם נוף קסום ומפתיע יותר מהקודם. אבא! אתה קולט? אנחנו באלסקה. הגענו לאלסקה.
בעצירה הראשונה, בעיר קטצ’יקן, בדרום מזרח אלסקה, עלינו על סירת דיג קטנה ומתנדנדת. הנוף לא הותיר מקום לספק - אנחנו לגמרי באלסקה. המדריך מייק היה דייג מקומי. כעבור כשעה, בנקודה מסוימת בלב הים, הכריז, ‘זה כאן’. לא היה לו ג’י־פי־אס משוכלל, הוא פשוט הרגיש את המים. כולנו קיבלנו חכות ואני הייתי הראשונה לתפוס דג שמן. כך העליתי בחכתי שלושה דגים ברצף. לפתע עיטם לבן ראש ענק, המכונה גם ‘נשר אמריקאי’, קלט את אחד הדגים שתפסנו, צלל לעברנו במהירות של טיל בליסטי, תפס אותו במקורו וטס איתו בחזרה לקן שלו על ראש העץ. מדהים איך שהטבע עובד.
את הדגים לקחנו איתנו לאי קטן, מבודד, שם הדלקנו מדורה וצלינו את ארוחת הערב שלנו. זה היה כמו לצלול לתוך סרט טבע פראי. כוס קפה חמה ישר מקומקום בלב המדורה, מרחבים אין־סוף, אוכל טרי יותר מטרי ואפס דאגות.
5. ג׳ונו, אלסקה:
הסיור במסוק שהזמנו התבטל עקב תנאי מזג אוויר קשים. אז שכרנו ג’יפ ונסענו לג׳ונו, עיר הבירה של אלסקה, המשופעת באוצרות טבע ונוף פראי. חנינו בשמורת טבע של עורבים, וירדנו במורדות ההר בשבילים נסתרים. גילינו שלכל תושב בג’ונו יש סירה בחצר ושבכל טיול רגלי אתה יכול לפגוש דוב. ברקע, שמענו פלייליסט של שירי שנות החמישים שהכנתי. דוד דיוויד ואבא שרו עם הזמרים וחזרו לכמה דקות אחורה. אל הילדות.
6. יום ים:
למחרת העברנו יום שלם בלב ים. זה היה אולי היום הכי מקסים בטיול. פשוט לא לעשות כלום ולבהות באינסוף. פעם היה שם הר מושלג באופק, פעם קבוצת לווייתנים קפצו ורק נועם הצליח לקלוט אותם, ובשאר הזמן: מים ועוד מים. גיליתי שדווקא ממש נעים לי להתעצל ושאני בכלל לא מתגעגעת לקצב החיים הממכר שלי בארץ. מתברר שאני די טובה בלשכב על הגב, לשתות קוקטייל ולא לדעת מה השעה.
7. סקאגוויי, אלסקה:
הכניסה לעיר סקאגוויי הייתה מושלמת. זה היה אולי הנתיב הכי יפה בכל ההפלגה. קצין האבטחה הישראלי של הספינה, סידר לנו לעלות לגשר הפיקוד ולפגוש את הקפטן היווני של האוניה. בשש וחצי בבוקר כבר עלינו איתו למעלה, לגשר הפיקוד, וכך זכינו לנקודת התצפית הכי טובה. נועם גם קיבל הסברים טכניים על המכונה הענקית שלא עניינו אותי בכלל, כשאני גמעתי בעיניים את כל היופי הזה.
הפעם גם הצלחתי לארגן לנו טיסת הליקופטר בסקאגוויי. אבא שלי בחיים לא טס במסוק! עלינו עליו ונחתנו על קרחון. אבא חשב שנתרסק. גם נועם. אולי בגלל שטסנו ממש קרוב למצוקים התלולים וההליקופטר התנדנד בחדות. מזל שאני, עם חרדת הטיסות שלי, הייתי שם כדי להרגיע את כולם. כשמתחתינו נוף של ארץ בראשית, נהרות קרח וסלעים, לא פחדתי אפילו לרגע. לא חבל לבזבז כאן זמן יקר על פחדים, כשאפשר לפחד מכל כך הרבה דברים בארץ?
8. בריטיש קולומביה, קנדה:
ביום הלפני אחרון להפלגה עגנו בקנדה ויצאנו לשיט בסירת זודיאק, לחפש לווייתנים. נראה לי שראיתי סנפיר, אבל בעיקר חטפתי שפריצים של מים קפואים. תשמעו, התנדנדנו שם כמו ברכבת הרים. אבא שלי לא הפסיק לצחוק וגם אני. ממש ממש חזק. הנוסעת מקדימה שאלה את דוד דיוויד אם חטפתי התקף היסטריה, אבל אלה היו הרגעים המאושרים בחיי. להגשים חלום. ועוד של אבא. להציב יעד ולהגיע אליו. בחתירה, בתעופה, נגד קצב החיים של שנינו. לגעת בקצה הקרחון.
9. סן–פרנסיסקו:
חזרנו עם האונייה לסיאטל ומשם טסנו לסן־פרנסיסקו, שם המריחואנה הפכה לחוקית, וכולם ‑ עורכי דין, פרופסורים, היפסטרים ומורים לחשבון ‑ מעשנים. ומי שלא מעשן אוכל עוגייה. אבא לא רצה. הוא אזרח שומר חוק, גם כשהוא נמצא בארץ אחרת. בבוקר הפלגנו לכלא אלקטרז כדי לראות איך חיו פעם פושעים אמיתיים. אחר כך הצטלמתי עם אבא על גשר הזהב, לא לפני שאכלנו עוגת גבינה ב”צ’יז קייק פקטורי” ואז עלינו על הטיסה חזרה.
מסקנות: אם יש לך חלום - תגשימי אותו. אם יש לאבא שלך חלום - תגשימי אותו קודם. חייבים לתפוס את הרגע בזמן. כל עוד האנשים שאנחנו אוהבים כאן איתנו, לא לקחת כמובן מאליו את האהבה הזאת ולתת לחיים לחמוק.
בזכות הטיול הזה עם אבא הצלחתי, בגיל 39, לתקן את עצמי מהיסוד. להפסיק לפחד מטיסות, מהים, מהאוויר, מהאש, והכי חשוב - כל הזמן הזה, ממש לכל אורך הטיול - לא עישנתי בכלל וכבר חודש שאני גמולה מניקוטין!
