כבר כמה שנים אני נפגשת עם יובל בשבתות. הילדים שלנו מכירים, החברים, המשפחה. לפעמים בלילות אנחנו שולחים אחד לשנייה חמשירים. הוא מרגש אותי עם הנאיביות שלו ונוגע ללב עם הרגישות הילדית. כל כך אוהב מוזיקה, ועוד יותר אוהב ילדים.
ביום ההולדת האחרון של אורי, הבן שלי, יובל בושש להגיע. אורי, שממש התרגש להיות כבר בן חמש, חיכה לו בשער, בישיבה מזרחית על הרצפה וסירב להיכנס פנימה. איפה יובל? כל החברים כבר הגיעו ואורי לא נכנס הביתה. איפה יובל. הוא כבר התחיל להילחץ, אולי חבר שלו שכח אותו ואם זה המצב, סביר להניח שהעולם ישמיד את עצמו.
התקשרתי ליובל. זה ממש לא מתאים לו להבריז והוא בחיים לא ישבור את הלב לילד קטן שאוהב אותו (מה גם שהוא מפחד ממני, כי אני אמא משוגעת). יובל ענה לי בדמעות. מה קרה? שמעת את הדיווחים בחדשות על הגבר שטבע, ושמו עדיין לא פורסם — זה חבר שלנו, אמיר פרישר גוטמן, סיפר לי.
הסתכלתי על הים הנפרש מעבר למרפסת הבית שלנו, רחוק־רחוק, ולא הייתי מסוגלת להאמין. הילדים קפצו בבריכה והשפריצו מים בשמחה אין קץ. אורי עדיין ישב מול השער, מחכה לחבר המבולבל, ואני ויובל מדברים בשתיקות. לא מוצאים שום מילים.
אמיר פרישר גוטמן היה אחד האנשים הכי קרובים ליובל בעולם. באותה תקופה הוא היה איתו בקשר צפוף מתמיד, והבנתי שיהיה לו קשה לבוא למסיבת יום ההולדת של אורי עכשיו. ״קרן, אני בא״, הוא אמר לבסוף, ״לא מסוגל לאכזב את אורי״.
הלב של שנינו דפק חזק, שלו כמעט התפרק, אבל הוא שם את הלב של הילד שלי לפניו. אז אכלתי המון ופלות. פחמימות ריקות, מתוקות ויבשות תמיד עוזרות לי לאסוף את עצמי, ואמרתי לאורי: אל תדאג, תכף הוא בא.
כשיובל הגיע התחבקנו, והוא ניגב את הדמעות וקרא מיד: ״נהרדעא״, ניפח בלונים בצורות, סיפר בדיחות בשפת הפיטר־פנים שהורים לא מבינים וכל הילדים נקרעים מצחוק ממנה, ופשוט נתן את כולו, בעוד הוא מרוקן מבפנים. כי זה יובל. והוא אחד האנשים הכי יפים וטובים שפגשתי. והוא אח שלי. ואני אוהבת אותו וזה בלי תנאים ולתמיד.
השבוע נחשפה פרשה. הוא, לפי הפרסומים, מעורב בה. שמו נקשר בסיפור עסיסי ומטבע הדברים הוא חטף כמה ביסים על הדרך. ככה זה כשאתה ממש־ממש טעים. חבר שלי מרוח בכל מהדורת חדשות, מקשט כל פוסט שנון בפייסבוק, ומוכר עם המוניטין שלו עיתונים.
שיהיה ברור — אני מתעבת את הסם הזה. אני חושבת שהוא דוחה והלוואי שלא היו ממציאים אותו מעולם (למרות ש"נרקוס" זאת אחלה סדרה), אבל אני לא שוטרת ולא שופטת ובטח לא עיוורת. אנשים עושים אותו. כל הזמן. בכל מקום. עורכי דין לפני דיון חשוב, מוזיקאים לפני הופעה גדולה, אפילו עיתונאים.
אני אמא של אורי ולונה. דרכם אני רואה את העולם הכי נקי ומדויק שיש, והוא טוב. גם יובל הוא טוב. הוא ממלא את הראש של הילדים שלי במסרים יפים ומעצימים, מזכיר להם לא לשכוח לשמוח, כי אני מאמין בעצמי. השונה שנטע ברזילי דיברה עליו כשזכתה באירוויזיון, מככב בכל היצירות שלו כבר שנים. הוא גם לא פוליטיקאי ולא נבחר ציבור. אחרי שהמסך יורד, כשכוכב הילדים של הילדים שלי יורד מהבמה, מבחינתי שינהל שם גם שיחות נפש עם איגואנות.
יובל הוא איש שמח. אולי הכי שמח שפגשתי. גם על הבוקר, כשחם בחוץ. גם כשהילדים של כל השכונה קופצים לו על הגב, בדיוק כשמתחשק לו לשתות את הקפה שלו. גם כשזה יום ממש עצוב, הוא שמח. אף פעם לא ראיתי אותו מחמיץ פנים.
אני מודה שהמין האנושי לא תמיד בא לי טוב. לו, גם אלה שיותר מזכירים חיות, באים טוב. הוא מתגייס לכל משימה מופרעת שתעודד מישהו. מזנק לבריכה המתנפחת בחצר עם הבגדים. יותר ילד מילד.
כשאנחנו יחד, כל כמה דקות אשתו מביאה לו את הטלפון, כי מישהו על הקו ממש רוצה לדבר עם יובל. לפעמים זה ילד חולה או ילד שחוגג יומולדת, או מטריד סדרתי שהשיג את המספר בדרך לא דרך, אבל כל זה לא חשוב. בחיים לא ראיתי את יובל מסרב, אפילו בנימוס, לאף אחד.
ישבתי שם הרבה פעמים, בחצר הבית שלהם, בין הברחשים וערימות הכיבוד הלא הגיוניות (גלידות, פירות חתוכים, עוגת ביסקוויטים, קנקן מילקשייק, סוכריות גומי, או בקיצור: גן עדן לרופאי שיניים), הזעתי את נפשי והסתכלתי עליו. עובד כבר שנים כמו חמור, וכל הזמן רק אומר תודה. תודה שיש מי שמוכן להקשיב לי. תודה על הקשיים שבזכותם אני מי שאני.
להסתובב איתו בקניון? סיוט. אבל הוא לא רואה את זה ככה. מבחינתו זה חלום ורוד, לעשות קניות בסופר ולעצור בין החצילים לגבינה כדי להצטלם עם ילדה. למרות שהיא בכלל חושבת שקוראים לו הדוד חיים.
וכל הטור הזה לא בא לסנגר. האמת, הוא גם לא הואשם עדיין בכלום כך שבאמת אין צורך. רק להגיד כמה מילים אישיות. כי הכל אישי. גם כשהפרצוף שלך מרוח על קופסאות שימורים של תירס, שם בפנים, עמוק, הכל תמיד מאוד אישי. ורגיש ומדמם.
לכוכב הילדים יש גם ילדים. הם כבר יודעים לקרוא. אז אם הם קוראים את המילים האלה, הם צריכים להיות מאוד גאים באבא שלהם. בין שדיבר עם איגואנות בשעות הפנאי ובין שלא. החיים הם מסע מרושע, ולפגוש בן אדם טוב זה לא פחות מנס.
אוהבת אותך, אחי. שבת שלום.
