שמתי לי שעון ל־9:00. היומולדת ב־11:00, אז יהיו לי לפחות שעתיים להתארגן על העוגה. העוגה הזאת. כמה מטומטמת הייתי לקחת אחריות שאין לי, בתחום שאני מבינה בו בערך כמו בסייסמוגרפיה. מירי שלחה לי בווטסאפ מתכון לעוגת כוס כוס כוס, שלדבריה כל דביל יכול להכין. זה טוב. כוסות יש לי במטבח לא מעט. שמים כוס קמח, כוס סוכר, כוס שמן, כוס שוקולית, ועוד כל מיני כוסות, מערבבים ומתפללים וזה עובד, היא כתבה לי. מעולה.

מעולם לא אפיתי לפני כן, אבל זה פרט זניח. זאת תהיה הפעם הראשונה שלי, אבל גם ככה הילד יתלונן עליי מתישהו אצל הפסיכולוג. גם אם אופה מרנג מנגו מושלם בגובה הר הבית.

״אל תקני לבן שלך עוגה מוכנה, קרן״, הידהדו הנזיפות של מירי באוזניי, או שאולי רק דימיינתי אותן, "עוגת יומולדת של אמא (או אבא) זה חלק בלתי נפרד מהילדות. אז עדיף שתרגישי אשמה כי נשרף לך, מלשרוף את עצמך אצלו״.

כשמירי חולקת עצות בהורות אני תמיד מקשיבה לה. כי היא ממש טובה בזה ויש לה גם פור של שנה בתחום. אגב, שמתם לב ששמתי את האבא בסוגריים? זו הייתה טעות. כי במקרה שלנו הוא דווקא כן למד אפייה, ואפילו הכין למיכל אנסקי שטרויזל תפוחים מושלם. אל תבקשו ממני להרחיב. אני אישה משחררת ולא קנאית בנוגע לשטרויזל של בעלי.

הוא, למרות הסוגריים, דווקא כן יודע להקציף, להתפיח, לטמפרר, ועוד כל מיני מילים ששמעתי פעם מישהו אומר. מה אני יודעת? אני יודעת לאכול ואני ממש ממש טובה בזה, לכן אנחנו מתאימים. נו, אז הייתם מצפים שהגבר שיודע לאפות יאפה, והאישה האוכלת תאכל לו את הראש תוך כדי, אבל אני עשיתי טעות. כי כשקיבלנו את ההזמנה ליום ההולדת של אורי בגן, מיד קפצתי בראש, כמו חמור, והבטחתי: ״אני! אני אכין את העוגה! זאת תהיה עוגה כושית נהדרת!״

השעה 9:30. כבר קניתי את כל המצרכים הנדרשים, לפי המתכון של מירי, כולל נר עם הספרה שש. גיל מקסים להתחיל לפתח זעם נסתר על אמא.

הייתי אופטימית. זה אמור לקחת חצי שעה של אפייה, פלוס עשר דקות ערבוב, כך שלגמרי אספיק ליום ההולדת ב־11:00. אבל כשסיימתי לבלול את הבלילה, המטבח נראה כמו מטווח. לא נורא. מדובר בילדים קטנים, בטח יהיה בסדר, כל עוד אקשט הכל בסוכריות.

בהתרגשות של כלה בליל חופתה יצקתי את הבלילה הראשונה שלי בתבנית, וחיכיתי שהעוגה הראשונה שאמא של אורי הכינה תתפח. הטיימר מצידו זז מאוד־מאוד לאט. 30 דקות עוברות כמו שנה בזמן אפייה. עד שאגיע ליום ההולדת השישי שלו הוא כבר יחגוג שבע. אצטרך לעבור במכולת ולקנות נר עם ספרה אחרת.

בזמן שחיכיתי נשמעו קולות של ספק מכיוון הבעל האופה. ״קרן, אני כרגע באולגה, במאפייה, מסתכל על עוגת אוכמניות". יופי. התרגשתי בשביל העוגה. לא בכל יום גבר נאה כל כך עומד מולך. ועוד באולגה. ״לקנות? שיהיה, ליתר ביטחון?״

סליחה, ממש לא צריך לקנות שום עוגת אוכמניות, נעלבתי. הרי טרחתי פה ועמלתי, במשך רבע שעה לפחות! ״תגידי״, הוא התעניין, ״איפה העוגה שלך עומדת כרגע?״ המממ, כרגע? בתנור.

ובאמת. היא עמדה שם וגדלה והשמינה. מירי צדקה. זה מתכון קל שאפילו אני לא הצלחתי להרוס. ממש אחרי שהתגברנו על תקרית קיסם הפלסטיק הדנטלי (כן, לא ידעתי שזה חייב להיות מעץ) זה קרה. השבח לאל, התנור ציפצף והבלילה המוזרה שבחשתי תפחה נהדר, וסביר להניח שגם יצא לי טעים. לצערי, לא יכולתי לטעום. אני בגמילה מגלוטן וסוכר, והעוגה הזאת לא מכילה דבר מלבד גלוטן וסוכר.

מיד שלחתי לנועם הודעת תוכחה. אפשר לסור מהמאפייה באולגה ולהיפרד מעוגת האוכמניות לשלום. כושית עם סוכריות בדרך אליך. אפילו יש נר. גם מרחתי ציפוי שוקולד. מגיע לי גביע. אני כנראה אם השנה. עכשיו כבר מיהרתי ממש, כי יום ההולדת חל בעוד עשר דקות, ואורי חולק אותו עם עוד שלושה ילדים מהגן. לא יחכו רק לי.

חיכו רק לי. כי ביציאה מהבית, כשבאמת הרגשתי עילוי, עם תבנית ביד אחת, ואייפון בשנייה, קרה מקרה מוזר. העוגה נפלה. פתאום. אולי איזה חוסר יציבות של הבצק. אומרים שצריך לתת לו להתקרר, לא יודעת. אבל היא התנדנדה לי בכף היד, עד שצנחה לארץ כשפניה נושקות לפרקט.

״קרן, את כבר בדרך?״ נועם התקשר לוודא שלא הספקתי לשכוח את יום ההולדת של הבן שלנו מאז שיצאתי מהבית. ברור שאני בדרך, הרגעתי אותו, והעוגה מריחה מדהים. מה שהיה נכון, התכופפתי להריח. ואז עשיתי מה שהיה צריך לעשות. אין אמא בעולם שלא הייתה עושה את זה בשביל הבן שלה. אנחנו לביאות. אף אחד לא יהרוס לגור שלנו את יום ההולדת, ובטח לא אנחנו!

בגן חיכו לי כל הילדים, וההורים, והגננות, בחיוך. לא נורא שאיחרתי ברבע שעה ושהאיפור שלי מרוח. בדרך סקרתי את כל העוגות המפוארות של האמהות האחרות. מי ידע שזאת תחרות? הייתי קונה עוגת אוכמניות באולגה ומראה להן מה זה!

השכן מימין קיבל מאמא שלו עוגת באטמן מושקעת, ולצידה סוכריות שוקולד על מקל, ארוזות בשקיות אישיות. היא אמנם הגדילה ראש, אבל אני לא אתן לזה להקטין אותי. נראה אותה מנגנת ״איך שיר נולד״ בפסנתר.

ילד אחר קיבל עוגת גבינה נפלאה עם פירות יער והמון המון קצפת. היו שם איזה אלף שכבות, בצבעי פסטל רכים. לשלישי הכינו עוגה גבוהה וצבעונית, שנעוצים בה קיסמים עם שלושים סוגי חיות שונים. קיסמי עץ כמובן.

בינתיים אורי שלי ישב וחיכה לעוגה שלו. רואים? מזל שלא ויתרתי ואספתי את מה ששרד מהרצפה. מזל שהצלחתי איכשהו לחתוך את בלילת הבצק הזאת לסוג של ריבועים. טוב, אל תהיו קטנוניים. גם טרפז ומעוין שייכים למשפחת המרובעים. והכי מזל, שהייתה לי התושייה לנעוץ מעל אחת החתיכות את הנר שלנו. שש!

אורי מאוד מאוד מאוד שמח. גם הילדים התנפלו על העוגה שלי בקטע קצת מלחיץ. לא נשאר ממנה זכר. ״מה המתכון?״ שאלה אחת הגננות. ״כוס מכל דבר״, אמרתי לה, ״זה ממש פשוט. אפילו את תצליחי״.