אישה, תחת, השפעה
על הקשר בין כתבות פרובוקטיביות, מקלובה ורגעי חסד והשראה מול הים
הוצאתי מתכון למקלובה מהאינטרנט. זה נראה לי הפתרון הכי הגיוני למשבר הנוכחי. לעשות משהו עם הידיים ולסתום את המוח. הכל כבר כתוב, צריך רק לדעת לקרוא. ולקרוא אני עוד מסוגלת.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
איזה חום. או שאולי קר לי. לסגור מזגן, לפתוח חלון, להוריד מכנסיים, להדליק מזגן. כל רגע משנה מצב. הבצל נשרף, העור שלי נוזל. רק שמישהו בטעות לא יפתח טלוויזיה בבית, כי בעוד שעתיים משודרת הכתבה, ואני לא זוכרת אפילו מה אמרתי לו כשהוא ראיין אותי.
הוא היה חמוד וחכם עם עיניים יפות. את זה אני זוכרת. ושדיברתי אמת. החלטתי עוד לפני הראיון לענות בכנות על כל שאלה, כי אחרת אסתבך עם עצמי, אבל עכשיו אולי אסתבך עם המשפחה שלי. האמת לא מצטלמת תמיד טוב, בעיקר כשהנושא הוא קברט רוק בנושא בגידות שכתבתי בעצמי.
האורז העגול מושרה כבר שעה במים. נראה לי שאפשר להוסיף אותו כבר לתבשיל. עכשיו כבר בא לי לבכות. אף אחד אפילו לא מעז להתקרב אליי בבית. כולם מפחדים להתמזג עם המקלובה, כי תמיד ביום שמשודרת עליי כתבה אני על הקצה.
אי־אפשר להתרגל לזה. גם על ערש דווי כנראה אקח ללב ראיונות וטוקבקים. זמן וניסיון לא באמת עוזרים. כנראה שגם שלושים ותשע שנים זה כלום כדי להבין באמת משהו על החיים האלה!
העגבניות המטוגנות מרפדות את תחתית הסיר. בא לי לשים עליהן את הראש. כל כך רכות ושמנוניות, מזכירות לי אותי. אני מקנאה בעוף שאני מניחה עליהן, מוסיפה את הפלפל והבהרט, ומכוונת טיימר. זהו. עכשיו נוצר חלל ריק של שעה למחשבות חרדתיות. מזל שהייתי חכמה וקבעתי עם גדי. הנה הוא יוצא מהאוטו בדיוק כשהתבשיל נכנס לתנור.
מוזגת סודה לשתי כוסות. גדי אומר שכשעברת לסודה, זה סימן שהזדקנת. אפילו גם יש עלייך כתבה מאוד חושנית בעוד שעה וחצי. אני מודה לו על המחמאה ופותחת את הדלת לאולפן. עדיף שינגן במקום לדבר, ורק שבטעות לא ראה את הפרומו. מאיפה בכלל המצאתי את המשפט הזה "יש לי ציצי ענק, תאכלו תחת"? איך תמיד כששואלים אותי על התמונה שעשיתי ל"לאשה" עם בגד ים, אני רותחת ומגיעה לשיאים חדשים של ילדותיות?
"ראיתי את הפרומו", הוא אומר מיד, "נראה מעניין. שננגן קצת, או נאכל רגע תחת?"
אני לא צוחקת. הוא שולף את הכינור העתיק שקנה לפני עשרים שנה בשוק בהודו. כינור יותר עתיק משנינו יחד, למרות שהוא לא שותה סודה. אם יש סיבה לחיות, זה בשביל לשמוע את גדי מנגן. הכי יפה בכל היבשות כולן. לא נפגשנו תקופה והיום זה בא לי בול! לנגן קצת ביחד באולפן האמיתי, לברוח מ”אולפן שישי”, איזה מזל שזכרתי להחביא את השלט של הטלוויזיה.
פתאום יובש בפה. זה או המוות הקרב, או התקף חרדה, או שאני חייבת עוד סודה. אחרת איך אקח חצי כדור קלונקס?
הודעה בווטסאפ המשפחתי. "עוד עשר דקות קרני שלנו בחדשות". כתבתי להם שאני לא צופה. הטלוויזיה כבויה. תכף נשב כולנו לאכול מקלובה. "אה, חשבתי שתחת... חחחחח", כותבים לי בקבוצה המשפחתית. אחים זה השטן.
עד שהגעתי בחזרה לאולפן יצאו לי כל הגזים מהסודה. מסתבר שאזל גם הקלונקס, ועכשיו התחילה לי נזלת אלרגית. גם הזילרג'י נגמר.
"לפני שנה היה לי קצר במוח". מה? סליחה? גדי מספר לי עכשיו איך ישב באילת על ספסל, מול המים, ופתאום הרגיש זרם חשמלי. כמו בסרטים המצוירים. באותו רגע הוא איבד הכל. את היכולת לשמוע, להבין מי הוא, לזוז מהמקום. חמש שעות נשאר לשבת שם על הספסל, ומכיוון שתמיד היה טיפוס שתקן, החברים פשוט חשבו שבא לו קצת שקט והלכו. "באמת ובתמים חשבתי שאני והספסל מחוברים, שאני ספסל. כמו שגזע מחובר לשורש שלו", גדי אומר.
מתישהו באה ונעמדה מולו ילדה. הוא לא ידע של מי, אבל היא קראה לו "אבא". גדי קם והלך אחריה. היה מרענן ללמוד שקיימת אפשרות בכלל לקום ולנוע בחלל. נחמד כל הקונספט הזה, של לשנות פרספקטיבה. לא חייבים לשבת כל היום מול אותו הנוף על אותו ספסל.
ביחד הגיעו השניים לאורחן אילתי, שם, מתברר, שהו גדי וכל המשפחה שלו בשבועיים האחרונים. הוא לא זכר שיש לו בכלל משפחה, אבל למרבה המזל הוא אהב מאוד את האישה היפה והילדים החמודים שפגש שם. מכאן בעצם התחיל מסע הבריאה מחדש שלו.
גדי הישן וחסר השקט, שמופיע כל יום, כל היום, ולא נח לדקה, לא חזר יותר. במקומו הגיע איש עם כינור, שפשוט נהנה לנגן. שלא חייב לנגן, שחייו לא תלויים בזה, ומדי פעם שותה שלוק סודה. לא רוצה כלום. רק לחיות כל עוד מתאפשר.
גדי החדש הזה הצטלב איתי בצומת סואן מאוד של חיי. בדיוק כשכתבת חדשות פרובוקטיבית עליי משודרת במדורת השבט, ומקלובה ראשונה שלי יוצאת מהתנור. הזמנתי אותו לאכול איתנו. שרנו את "היום יום שישי" וביקשתי שהוא ינגן. לחמש דקות, מוקפת במשפחה שלי ובצלילים היפים של הכינור של גדי, הייתי מאושרת, מוזיקה תמיד מעיפה אותי מחוץ לגוף, ועוזרת לי לשכוח.
"זה כל ההבדל", הוא אמר לי, "את מרשה לעצמך רק חמש דקות שם, ואני פשוט בגן עדן כל היום. כי אין לי צרות לשכוח, או רצונות לזכור. אני ספסל".
בשתיים בלילה, אחרי שכולם כתבו לי שיצא בסדר, ישבתי לראות עם נועם את הכתבה. הסכמתי עם כל מילה שהאישה אמרה והייתי גאה בה. למרות שלא הייתי בטוחה במאה אחוז שזאת אני.
לא נרשמה התנפלות על המקלובה, אבל זה רק בגלל שזה בית של אשכנזים. בפעם הבאה, גיבץ' הם יקבלו ממני. הכל טוב. גדי החדש, המוזר והקסום גרם לי לרצות לא לרצות. כמוהו.
למחרת בבוקר גדי כתב לי: "שבת שלום. מה הכי היית רוצה בחיים שלך?" אמרתי לו: "לשבת מול הים, סתם, בשקט, בלי שום דאגה או לחץ". הוא שאל אותי: "ואם היה לי בשבילך, ממש עכשיו, שק מלא בכל השקט הזה ושלוות הנפש שאת רוצה... היית לוקחת?"
הייתם לוקחים? שבת שלום.
