רק כשקורה משהו ממש גרוע אני מסוגלת להתקשר לעירייה. ברגעים נדירים על ציר הזמן, כשהזמן נעצר, יש לי חלון הזדמנויות מצומצם. לסגור חובות, לחדש פוליסות, לחזור לרואה החשבון, להיכנס לבדוק מה בכלל הולך בחשבון שלי לעזאזל. רק באותם רגעים קשים אני מבינה פתאום שלא משנה מה יגידו לי ‑ יש כרגע אנשים שגורלם מר יותר משלי.
כבר שנה שלא אספתי דואר רשום. על הפסנתר שוכבות ערימות של הפתקים האלה, לפעמים אני משרבטת עליהם מספר טלפון או תאריך של פגישה. למה לא עוברים שם כבר לווטסאפים עוד לא הבנתי? דפים על גבי דפים של פירוטי חשבון, עם תתי־סעיפים שאני לא מצליחה בכלל לקרוא עם המספר במשקפיים. הזדקנתי! בכל מגירה בבית, בכל תא כפפות באוטו, מסתתרים פתקים על גבי פתקים של חובות. לא משנה כמה את עושה, את כל הזמן חייבת לעשות רק יותר ויותר.
אז השיטה שלי היא הדחקה מבוקרת. בכל פעם לטפל רק בדבר אחד, הדחוף ביותר. מכל היתר - להתעלם! בינתיים אני צוברת עוד ועוד מאוכזבים. עכשיו למשל אני צריכה גם לשלוח פרחים ליומולדת של תמי וגם להסיר את העיקול מחשבון הבנק שלי. רק שאין לי בכלל אפשרות לשלוח אפילו זרד לאיש לפני שהעיקול יוסר. ובשביל שיוסר, כנראה, עליי לשלם את כל מה שיש לי. פלא שדרוש פה מקרה קיצוני כדי לגרום לי להתעורר על החיים שלי?
כמה מלים ברשותכם על הרומן שלי עם עיריית תל־אביב. היא ואני מנהלים מערכת יחסים של סאדו־מאזו, ששומרת על הקשר שלנו תוסס. ככה זה מאז שמלאו לי 18. אני נהנית לקבל ממנה פליקים קטנים, והיא נהנית לספוג ממני התעלמות, ולא חשוב כמה זה עולה לי. בסוף תמיד אני חוזרת אליה. על ארבע.
אין אזור חניה אחד בעיר הזאת שלא החטיף לי קנס. למרות שאני תמיד חונה בכחול־לבן, מתברר שרוב הרחובות מיועדים בכלל רק לתושבי העיר. או הרחוב. או הבניין הספציפי שבנו ממול. או רק למנכ״ל. צריך להיות מפענחת תצ״א כדי להבין אם מותר או אסור לרדת שנייה מהאוטו. וגם אם לא ירדת ממנו - חטפת דו״ח בכל מקרה. כן, העיר מלאה בכבישים שאסור בכלל לנהוג בהם. הם נקראים ״נת״ץ״ - נתיב תחבורה ציבורית, ואגב, זה ששוטר לא תפס אותך נוסעת שם מעולם, לא אומר שלא נתפסת, בכל פעם! פשוט לא היה לך מושג כי את מתעלמת סדרתית מדואר רשום. והפנקס רושם. מה זה רושם? מקעקע.
לאחרונה גם גיליתי להפתעתי שאני בעצם טרומן במופע האימים של כפלי הקנס, ושבכל פעם שהצלחתי להתחמק משוטר, אחת ממצלמות הרחף הבלתי נראות קלטה אותי וזומברתי. אבל רק כשקורה משהו ממש־ממש גרוע אני מצליחה לאזור כוחות להתקשר אליהם ולהתחנן על נפשי. אל האח הגדול הזה חסר הלב ששולח לי פתקים שאני מפחדת לקרוא.
״תורידו לי חצי. נו, בואו ניפגש באמצע, זה גם ככה משתלם לכם ממש! אתם גם ככה מרוויחים ואני מפסידה. יכולתי לטוס לפריז על כל נסיעה שלי לבוגרשוב". הפקידה החמודה, מצידה, באמת מנסה לעזור ומספרת לי שניסו לתפוס אותי שנה ופשוט לא הגבתי, כך שדי מגיע לי. ותכלס מגיע לי. על כל פעם כזאת, שפגעתי ברגשותיהם, הם הכפילו את מחיר הנקמה. ולא, זה לא הפריע לי להמשיך לבקר שם. כי לא ידעתי. לא היה לי מושג ירוק שהכחול־לבן הזה הוא בכלל אדום.
כל זה מתרחש כשאני בכלל יושבת בחניון של בית העלמין ומצטננת במזגן. תכף ההלוויה תתחיל, ואני עוד משוחחת עם הנציגה החביבה של מחלקת הדוחות. עכשיו כבר מתחוור לי שאנחנו דווקא לא הולכים להחליף את האוטו שלנו הקיץ, למרות שהוא במצב פח. פשוט כל הכסף של השדרוג הולך אל עיריית תל־אביב. ובלי שום קשר, לפי החישוב הזריז שעשיתי, לגמרי עדיף לי לקחת מוניות. גם מסוק פרטי במקרה הזה משתלם יותר. גם לשכור חללית ולצנוח משם בחזרה לגג של דיזנגוף סנטר, כדי להגיע למושיק, מורט הגבות שלי, זול יותר מלהחזיק פה מכונית.
יוצאת מהאוטו. מקווה שהפעם חניתי כחוק. הלוויה כזאת קורעת את הלב. השמש לוהטת. העולם מסתובב ומסובב. אין לי יותר חובות וגם לא כסף. ועדיין, אני עשירה. אני האדם העשיר בעולם כי אני נושמת והולכת על שתי רגליים, ללוות נשמה אהובה בדרכה האחרונה. מכניסה ומוציאה אוויר. פרופורציות. בואו אליי לעיתים יותר קרובות לבקר, טוב? או לפחות תישארו יותר זמן.
אני זוכרת שגם בפעם הקודמת שנסעתי להלוויה זה קרה לי. פתאום הצלחתי לאזור אומץ להתקשר לעורך דין ההוא שתבע אותי. להשלים עם ההיא שכועסת עליי כבר שנתיים בלי סיבה. לקבוע טיפול שיניים. אפילו להתחיל לחשוב על צוואה.
פתאום גם הוויכוחים עם נועם נראים לי דביליים בקטע אחר. יושבים ואוכלים מוקפץ תאילנדי. אומרת לו: ״שמע, זה פשוט מטומטם! אנחנו בריאים, יפים, צעירים ובני מזל. ממש מיותר לפספס רגע של שקט על חשבון עוד קצת צדק. זה סתם עושה קמטים״. מה גם שאין לי עכשיו כסף לשלם על בוטוקס. והאוכל טעים, והכאב כואב, והחיים חיים, והמוות הוא הדבר היחיד שלא באמת אמור להפתיע אותנו. כולם מתים בסוף. זה נתון שחיים איתו. רק כל מה שבאמצע - הפתעה גמורה. זה שהצלחנו בכלל לייצר משהו חדש, ואפילו אם מדובר בדו"ח על שמשה של מכונית - זה קטע־קטע. לא צריך להתחרט. כן ללמוד שלא כדאי לנסוע בנתיב הזה. יש כמה פניות שעדיף לי לא לקחת. לא עכשיו. חניות שלא נועדו לי, וכדאי לקרוא את האותיות הקטנות על השלט. ימים של פרידה תמיד מפגישים אותך עם החיים במלוא עוצמתם. כמה טעויות עוד נותר לעשות!
