אני לא יודעת לריב. אין לי את הכלים לזה. האדישות שלי הובילה אותי עד לאבחון אצל מישהו שמטפל באנשים שנמצאים על הספקטרום. הוא לא שלל לגמרי קיום של קווים אוטיסטיים אצלי, כי בהחלט יש שם קושי בהבעת רגשות, הפגנת אמפתיה וכן, גם יכולת בריאה להתעצבן. כשאני כבר מתעצבנת, זה כבר באמת מפחיד! כמו לראות צלחת מעופפת. מאיפה זה בא ולאן זה עף? הכעס שלי הוא עצם בלתי מזוהה שרק משוגעים בודדים זכו לפגוש עד היום, באישון לילה, וגם לזה אין להם הוכחות. לא תועדתי מתרתחת. לא צילמו אותי יורקת אש מהנחיריים כמו דרקון.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
לכן כשהלכתי במסדרונות של הבימה וצרחתי את נפשי לתוך הטלפון, ההיכל רעד. רחש סיסמוגרפי מסוכן ובלתי צפוי הרעיד את כל הארץ והגיע עד רומניה! רק סבי המנוח ידע לכעוס ככה ורק אח שלי מסוגל לעצבן אותי עד לרמות האלה. בחיי שכבר אין לי מושג על מה. לא זוכרת. זוכרת רק שהרגשתי כאילו להבות של אש שורפות לי את מיתרי הקול ולעולם לא אוכל שוב לשיר. רק לצעוק. ועליו!
שחקנים מבועתים יצאו מחדרי ההלבשה בניסיון להבין מי רצח לי ומה. האדמתי כמו עגבנייה בשלה מדי, עוד רגע נרקבת, בדרך לסלט שפעם היה המוח שלי.
יש הטוענים שראיתי את האור במסדרונות הבימה, כשסוף כל סוף חטפתי קריזה. שעכשיו, יש לי הזדמנות חד־פעמית להציל את עצמי מהמקפיא שבו אני חיה כל חיי. ללמוד להביע רגשות, להיות, לא עלינו, בן אדם.
גדלתי בקיבוץ גלויות בשם יבנאל. גומחה על ההר, בירידות מכפר־תבור לנוה־עובד. שם דווקא הייתי נורמלית, כי יבנאל הוא מקום שאין בו באמת על מי לכעוס. שמועה התרוצצה שמהשדה ליד הבית שלי אמור להגיע המשיח, רכוב על חמור לבן, אז הייתי יושבת בערבי שישי לחפש אותו מהחלון. עם טלוויזיה דלוקה בחדר. אחרי קבלת שבת.
למרות שאהבתי לזניה בשר עם גבינה מגוררת, קיימתי מצוות מסוימות. תמיד הייתי מסוימת, כמו כולם אצלנו. כי במושבה החקלאית שלנו גרו חסידים לצד אוכלי שרצים וביניהם אני. חצי־חצי כזאת. ילדה חילונית שההורים שלה עשו קידוש בשבת ודיברו עם סבא אחד ברומנית ספרותית, ועם האחר בערבית מדוברת.
בגלל שזכיתי לגדול בלי הגדרה, גם לא הרגשתי צורך להגדיר אחרים. פשוט התחברתי לאנשים שעניינו אותי. אני מנסה לשחזר אחורה ולא בטוחה אם החבר שלי בכיתה ח׳ היה תימני, מרוקאי או פולני שזוף במיוחד. היינו מנותקים שם, בחור הכי נידח בצפון, כשעוד לא היה אפילו אינטרנט, ולא היה איפה לברר מה בדיוק ההבדל בין זהר ארגוב לסשה ארגוב.
השבוע אחרי שכמעט הכיתי מישהו, זה הכה בי. אני אישה בת 39, עם שני ילדים שנושאים אזרחות רומנית, בן זוג עם פספורט ליטאי, ובלי זהות עדתית משלי. כל החברים שלי מזרחים מכל מיני סוגים. רק אני מין בוב ספוג כזה די דהוי. הם כמובן יורדים עליי, ואני נפגעת כל הזמן. זה אזור הנוחות שלי, לבד בחושך, להיעלב, מזה שאני לבד בחושך.
אתמול ישבנו בחצר של אתי, ואייל עשה בינינו גישור. מדובר בתקרית די רחוקה, אך מאז הפצע לא הגליד. אייל שמע את שני הצדדים. הוא שוב לקח את שלה. בהמשך ניסה להסביר לי שאסור לי להיפגע בכל פעם שפוגעים בי. כי זאת כבר אלימות פסיב־אגרסיב מצידי.
אולי זה עניין של חינוך. גם ההורים שלי לא רבו מעולם. לפחות לא לידינו. את הבגדים הנקיים, החגיגיים, מגהצים אצלנו גם תוך כדי האירוע, כדי שלא יידעו שנהנינו במסיבה ורקדנו כמו איזה שני משוגעים.
ככה יוצא שאף אחד מהחברים שלי לא באמת מבין אותי. כי כשאני מתפוצצת מאושר, אני לכל היותר מחייכת. אם אתי מכעיסה אותי, בקטע של עולה לי על העצבים ובא לי לשבור איזה ואזה, אני מקסימום מתאכזבת. אמא'לה. אני חריגה בקטע חריג. אין לי אף חברה או חבר אשכנזי, אפילו לא חצי. בין מסיקה לזגורי תמיד ארגיש קצת דהויה. יורדים לי על האוכל (קטשופ ומלח), על האופן שבו אני נותנת נשיקה מנומסת על הלחי (לאוויר שמקיף את הבן אדם) ועל ההלם שאני חוטפת כשמישהו בטעות צועק (כלומר אומר משהו יותר חזק מלחישה). בעיקר, אם מי שבטעות צעק זאת אני!
אני כמובן יודעת בוודאות שקיימים גם רומנים פחות קרירים (סבא תמיד אמר שאנחנו המרוקאים של האשכנזים, והוא אמר את זה ממש־ממש חזק). בכלל, כל הדיבור העדתי הזה הוא פאסה, מיושן, שטחי, דבילי. זה שלכל עץ יש שורש לא אומר שאין אורנים אירופיים בהר פוריה.
אני עוד אלמד לכעוס! והריב שהיה לי עם אתי היה באמת מטומטם. היא צרחה עליי את נפשה רק בגלל שלא עניתי לה לממתינה. אנשים הסתכלו. רציתי להתאדות, ויצאתי לבכות באוטו. לבכות אני דווקא יודעת. אבל רק באוטו או בתאי שירותים.
לגבי המקרה המוזר עם אחי? הוא כנראה יישאר בגדר אגדה אורבנית. פעם, לפני שנים, קרן צעקה. הווריד שלה כמעט התפוצץ וגם יש אפילו עדים. אבל זה קרה בהבימה, אז לכו תדעו, אולי הכל בכלל הצגה. כי אני עדיין מעדיפה להישאר דהויה וספוגית, במקפיא, מלאבד את העשתונות שלי. אני אוהבת את העשתונות שלי. הם מזכירים לי את סבתא.
