ממש מיהרתי לשדה דב. פעם ראשונה שאני טסה לבד עם אורי לאילת. ברור שלא מצאתי את המפתח. ילד בן שש מרגיע אותי, "יהיה בסדר. יש מפתח ספייר במגירה של אבא". טוב שלפחות יש מבוגר אחראי אחד בבית. זה עוד מבחן שאכשל בו. אפילו את המלון הזמנתי ברגע האחרון. ארזתי לשנינו לבד, רק את מה שלא חשוב. משקפת ושנורקל יש, תחתונים ומברשות שיניים – לא. גם ככה יעכבו אותי שעות. יש לי מבט חשוד ועוד לא היה שדה תעופה שבו לא עברתי סדרת מישושים.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
מתברר שאין שקופה ממני. יש לי חבר שמשרת בשירותי הביטחון. תפקיד מאוד בכיר. התחננתי בפניו, פליז, פליז, אל תגיד לי כלום על העבודה שלך. לא שהוא היה חושף סוד, אבל גם את מה שמותר עדיף לחסוך ממני. המקצוע שלו זה לשמור סודות מדינה, ושלי לחשוף הכל. גם אם ממש אשתדל לא לגלות לאף אחד כלום, משהו עלול לדלוף באיזה שיר, קברט, צחקוק אחד לא במקום. דווקא סודות קטנים אני שומרת טוב. כשאף אחד לא יודע שאני יודעת, אני שתקנית די מוצלחת. לא כל כך אוהבת לפטפט עם הזולת. אבל אם יכניסו אותי לחדר לחקירות, לא נראה לי שאשרוד עד לשלב של הקיסמים בעיניים. לפעמים אני מודה במשהו עוד לפני שעשיתי אותו.
אז כן, המקצוע שלי הוא פחות אשת מודיעין. פעם היה לי חבר שקיבל הצעה לעבוד במשהו ממש שווה, בארץ זרה, שליחות סודית, וכל מה שהיה חסר לו זה אישה. הוא שאל אם אסכים לגלם את האישה שלו, כי זה תנאי הכרחי לקבלת המשרה, ובתמורה יהיו לי חיים נפלאים. אגור במקום יפה, אלגום יין ואוכל כל בוקר קוויאר. יארגנו לי חדר מוזיקה מיוחד, המשקיף אל הכרמים, שם יחכו לי כל חלומותיי, פסנתר, תופים, מחשב, ציוד אולפני, תאורה טובה ומיזוג אוויר. גם גבר לא רע בכלל. אני בתמורה? רק אצטרך לשמש אשת סוד שלו, ולא לספר את הסוד הזה לאיש. לא הגיוני. אז על מה בדיוק אני אכתוב באולפן הממוזג שלו? על החיים המשעממים שפעם היו לי בחדרה? לפני שהתחתנתי עם בלש חתיך שלא נשוי לי?
כל כך הרבה תוכניות התפנצ'רו לי בדרך. דברים תמיד זזו אצלי קצת על העוקם ובכל זאת, איכשהו הגעתי. אפשר להבין למה לא הופתעתי כשגיליתי, ליד הרצליה, שאין לי אוויר בגלגל הקדמי. הטיסה לאילת יוצאת בעוד שעה, ואין מקומות על הטיסה הבאה, כך שברור שאתעכב. שאאחר. שייצא לי אוויר מאיזשהו גלגל. כלומר – הכל ממש בסדר. אני אפשל, כצפוי וכנהוג.
עצרתי בתחנת הדלק והתחלתי לנפח. זה פנצ׳ר קטנטן שיחזיק עד השדה, אז קודם נגיע לשם, אחר כך כבר נדאג לחזור לפה. המטוס תכף ממריא. בלעדינו. בני הצעיר ילמד בגיל צעיר מדי שיש לו אמא מפונצ׳רת.
למזלנו היה פנצ'ר נוסף, עיכוב בטיסה. וכשהגענו סוף־סוף לשדה, חיכו לנו לשמחתנו עוד שלוש שעות להמראה. יש! האושר הוא הפשע המושלם. כל עם ישראל נדחק איתנו לחדר המתנה בגודל של סלון אילתי ממוצע. זה מדהים כמה אנשים מוכנים לשלם כל כך הרבה כסף כדי לקבל כל כך מעט שקט. המטוס היה לא צעיר ולא גדול. גם לא בדיוק ממוזג. המלון לא בשיא הפסטורליות שלו, ולא באשמתו – בגלל החופש! מישהי איימה על הבן שלה בצעקות, בלובי, כשהגענו. היא צעקה. ממש־ממש חזק.
לבריכה לא היה סיכוי להיכנס, כי היו בה יותר אנשים ממים. ונוסף לכל האושר הזה, באנו לאילת עם חבר שלנו. יובל. גבר שהמקצוע שלו הוא כוכב ילדים. עם כובע אדום וכוכב כחול. אם לא מספיק משכתי תשומת לב לבד, חברי המבולבל כבר עשה את העבודה. תקשיבו, ללכת איתו באילת, בחופש הגדול, זה כמו ללכת עם אקדח שלוף במערב הפרוע. אין סיכוי שמישהו לא יירה בך.
ערב. רעב נוראי. מוכנה לאכול אפילו כוסברה! בעודי מקוששת שאריות כבוד עצמי, מול ילד בן שש, ששוב עוזר לי לחפש את האייפון כדי שלא נחמיץ את ארוחת הערב בבופה. כי הרי אי־אפשר להיות באילת בלי להיזכר בפנצ'ר הקלאסי שקרה לי פה לפני עשרים שנה. פעם ראשונה טסה עם החבר לסיני. יו־הו! חצינו את הגבול והגענו לחושה שלנו. איזו התרגשות. תמיד אמרו לי שאין חופים יפים מחופי סיני, שאני אשתגע, והשתגעתי! אבל לפני שהספקתי לראות אפילו גרגיר חול, היינו מאוהבים ורצנו ישר למקלחות של החושה. זאת תהיה הפעם הראשונה שאנחנו… ואני ממש מקווה שאני אעשה את זה טוב. כלומר, כמו שצריך. כלומר, בלי פנצ׳רים בבקשה. נראה לי שזה לא לקח יותר משנייה וחצי. העסק היה מאחורינו והאמת, דווקא היה כיף. נחמד כל הקונספט הזה של לעשות דברים של גדולים (לא יודעת אם הייתי קוראת לזה אהבה, אבל אהבתי את הכיוון). ״זה היה כיף״, אמרתי לו, ״זה היה קרוע״, הוא אמר לי. ומאותו רגע התחילה מסכת עינויים של שבוע שעברתי בלי לזכור אפילו איך קוראים לי. רצנו, ממש ברחנו החוצה מסיני. נפלטנו ללב העיר אילת, במצוד אחר בתי מרקחת פתוחים. שני נערים שלא מבינים מהחיים שלהם, ועל הפעם הראשונה חוטפים פנצ׳ר. עד שכבר מצאנו בדיקה, ובדקנו, גילינו שהתשובה השלילית לא אומרת כלום לפני שעובר לפחות שבוע. שבוע ישבנו באכסניה זולה באילת (לא נשאר תקציב) במיטת קומתיים, כשהוא מעליי, אבל במרחק של קומה.
אז כן, אני טובה בפשלות, המזל שלי הוא שיש לי מזל. בסוף זה תמיד יוצא איכשהו בסדר. כי לא יצא מזה היריון אז, כשנפלטנו לאילת, ואני והילד שיש לי היום הספקנו לבופה. יובל אמר שלא נורא שאיחרתי, שלא הזמנתי מלון בזמן, שהיה פנצ'ר, שגם על הטיסה מחר עדיין אין מקום. העולם יסדר את זה. הגורל איתנו. סיימתי לאכול את המנה החמישית וכבר לא היה אכפת לי. שקיץ, שצפוף, שאמהות צורחות כאן, ושפנצ׳ר מחכה שם. כי אם כבר לפשל, אז לפחות שיהיה מישהו שייהנה מזה. אמא מבולבלת. אמא חייבת להיות קצת פתטית. גם ככה הם יצחקו עלינו. באהבה. אפילו אם נזכור הכל.
