yed300250
הכי מטוקבקות
    קרן פלס
    7 ימים • 27.09.2018
    התקף לב שבור
    זיכרונות מהלילה הארוך והעצוב ההוא במיון, מול מירי מסיקה בטלוויזיה
    קרן פלס

    בסוף הגעתי לחדר מיון, למרות שהייתי בטוחה שלא אשרוד את הדרך. גם לא הבנתי איך כל האנשים האלה שעומדים בתור לפניי, חולים למחצה, כתף פרוקה, כמה שפשופים מהחלקה על בננה ‑ לא מתביישים? הם לא רואים שאני במצוקה נשימתית ותכף חונקת את כולם כאן? שזה שאני בכלל מסוגלת להתעצבן על מישהו כרגע, זה נס רפואי?

     

    אחר כך הצלחתי להגיע למיטה שלי והאחות, שלגמרי נראה כאילו היא זאת שצריכה מיטה, הסיטה את הווילון. ״מה את מרגישה?״ שאלה, בזמן שלקחה ממני מדדים. בקושי הצלחתי לדבר. בסוף אמרתי: ״אני לא מצליחה לדבר". בתגובה היא נעצה בי מבט של ״לא ישנתי מאה שעות ועוד רגע אני נרדמת פה, עם כל הכבוד למצוקה הנשימתית שלך". ריחמתי עליה, אבל ניסיתי בכל זאת לתאר את התחושה. ״אין אוויר. מהבוקר. נחנקת. עזרה. הלב. סליחה ש... תודה ש... הצילו. תמותי״.

     

    המדדים יצאו תקינים, והאחות יצאה לקחת מדדים מחולה אחרת (הרבה פחות מסכנה ממני). החברה שהתלוותה אליי כבר רצתה לחזור הביתה. איתי או עם הגופה שלי. היא הסתכלה עליי במבט מלא רחמים וזה בכלל עיצבן אותי. כאילו היא, בניגוד אליי, תחיה לנצח. כאילו כל החוויות שלא הספקנו לצבור ביחד, כל הילדים שעדיין לא נולדו לי עם הבעל שעדיין לא מצאתי, והשירים שלא הספקתי לכתוב עליו, עניינו אותה כקליפת השום. היא הייתה עסוקה במסך טלוויזיה קטן בחדר ההמתנה לצילום הרנטגן שלי. מירי, חברה נוספת שלנו, שרה שם בשמלה גרנדיוזית. תהום עמוקה הפרידה בינינו באותו רגע. ההיא מגשימה חלומות, ואני הסיוט בהתגלמותו.

     

     

    מישהי עברה שם ליד וזיהתה אותי בטעות. ״היי, זאת החברה של מירי מסיקה, שכתבה לה שירים״. יותר רע מזה כבר לא יכולתי להרגיש. מעט האוויר שעוד נכנס מקודם הצטמצם לזרזיף, כאילו קנה הנשימה שלי היה קשית שנכנס אליה גוש קרח, כשלקחתי שלוק מוגזם מברד. עם כל תו שמירי שרה בטלוויזיה הקטנה, הצטמקתי עוד יותר.

     

    חזרתי מובסת לאחות העייפה ודרשתי לפגוש שוב את הרופא. כי לא ייתכן. כי אני כבר תכף מתה, ואם לא יביאו לי רופא עכשיו אני אביא עליהם את מירי מסיקה. נראה אותם מתעסקים עם אישה בכזאת שמלה!

     

     

    אויש, כמה מעט סבלנות הייתה לו אליי, עד שהגיע לבסוף. אולי כי ברור לכל סטודנט מתחיל בפקולטה לרפואה, שמי שמסוגלת לנג'ס ככה, מצבה לא יכול להיות כל כך רע. ״אני לא נושמת״. ניסיתי להסביר לו שוב, ״משהו לוחץ לי בחזה״.

     

    רק אז היה לו האומץ לשגר את צמד המילים האכזרי. שנינו ידענו שזה מה שהוא הולך להגיד כבר מתחילת הערב. התקף חרדה. אבל מה עוזר לי לדעת שזה התקף חרדה? איך העובדה שמדובר בהתקף חרדה, עוזרת לי להתגבר על התקף הפאקינג חרדה?! רק מלהבין שיש לי התקף חרדה, מתפתח אצלי התקף חרדה נוסף.

     

    גם לא עוזר שהלב שלי מרוסק וכבר יממה שלמה לא מתפקד. אי־אפשר לנשום בלי לב, ובטח לא לשיר. למישהו פה בכלל אכפת שבדיוק חתמתי חוזה בחברת תקליטים גדולה? שכל העתיד לפניי, ועכשיו הכל אבוד, רק בגלל שהוא לא אוהב אותי יותר?

     

    רופאים חסרי תושייה. למה עוד לא המציאו תרופה למחלה הכי נפוצה בעולם? כל העולם הזה בכלל לא שווה כלום בלעדיו, כי הוא היה כל העולם.

     

     

    נזכרתי בכל זה כשעברתי על שירים ישנים. פתאום הכל חזר אליי ברגע, כאילו לא שברו לי מאז את הלב עוד אלפי פעמים. ״חסרות כמה מיטות/ ואנשים במסדרונות/ אומרים שאין לי בעיות/ פחות או יותר/ ולא הייתה אחות/ שתנגב לי ת'דמעות/ תגיד לי שהכל עוד יסתדר״.

     

    הבנתי למה האחות לא אמרה לי שהכל יסתדר. כי זה לא מסתדר אף פעם. כי כל פרידה כזאת ששוברת לך את הלב, פוגעת בו לנצח. הוא מתאחה, אבל קצת על העוקם, כבר לא בתולי, למוד התקפי חרדה. מבחוץ נהייתי מפלצת של הצלחות, אבל בפנים תמיד נשארתי חברה של דיווה אחרת. קשית עם קרח תקוע בקנה. כישלון. בת שאהבה פעם בן שהתאהב בבת אחרת.

     

     

    ואז יום אחד הוא חזר אליי. אחרי ששבר לי את הלב, חשב שיהיה נחמד לשבור את הלב שלה עכשיו בעזרתי. הזעתי מהתרגשות במקומות שלא ידעתי שאפשר להזיע בהם. בגבות, מתחת לאוזן, בין האצבע לאגודל.

     

    הוא הגיע לדירה שלי לבוש בדיוק כמו פעם, מרושל, חסר טעם, בול לטעמי. ״איזה יפה את״, הוא אמר לי, ואני שמעתי רק: ״איזה מטומטמת את שאהבת אותי עד כדי אשפוז״. ורציתי לספר לו על האחות המנומנמת מחדר המיון, ועל כל הלילות שבכיתי על הספה הזאת שישבנו עליה בדיוק, ושבגללו התחלתי בכלל לעשן. רציתי להוכיח לו שאני שווה. להיות הפטיש שבאמצעותו ישבור לה את הלב בחזרה. ליהנות פעם בחיים שלי מנקמה מתוקה כקינוח. האגו שלי צעק ״תוכיחי! תוכיחי לי שאת יותר שווה ממנה״. אבל אני רק קמתי מהספה ואמרתי לו שאני כבר לא שם. הופתעתי מעצמי.

     

    מדהים כמה מהר עובר הזמן, וכמה מעט באמת עובר בו. בכל פעם שניפגש ‑ יהיה לי גוש בגרון. אני אזכר בחדר המיון, במסך הטלוויזיה, במיטה הלא נוחה, בהתקף החרדה. בפעם ההיא שהבנתי למה אנשים אומרים שכואב להם הלב. בכמה שהוא באמת יכול לכאוב, ואין אחות שתנגב לך את הדמעות ותגיד לך שהכל עוד יסתדר. גם עכשיו, כשנטע מייבבת במרפסת, מספרת לי שהוא שבר לה את הלב, אני יודעת שאני לא יכולה לעזור לה. לא חשוב מה אגיד, לא משנה כמה מגוחך זה ייראה לי מכאן. לשם איש לא יתקרב. ובחיים לא ימציאו לזה תרופה. כל אישה חייבת לראות את הרומנטיקה מתנפצת לה בפנים, ללמוד על בשרה שאין סוף טוב, כי סוף הוא תמיד עסק מורכב. אין דרך להילחם בזה שדברים פשוט נגמרים. רק להמשיך להתחיל. כל הזמן להתחיל.

     

    agvaniot@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 27.09.18 , 01:23
    yed660100