אחרי שחזרתי מפריז, מאוהבת במיכל אנסקי, ידעתי שהפעם ניפגש שוב באולפני נווה אילן. שתינו מצלמות שם תוכניות במקביל, היא את "מאסטר שף" ואני את "הכוכב הבא", כבר כמה שנים, רק שעד עכשיו קצת התפספסנו. ימי הצילום ארוכים, מתחילים בתשע בבוקר ונמשכים עד חצות, ולמי יש זמן להתעסק במישהו אחר עד שכבר מגיעה הפסקה?
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הפעם הלכתי לחפש אותה. נמאסתי עליי. התחשק לי לפגוש חברה מעולם אחר, שתספר לי משהו על בצק רבוך ושטרויזל תפוחים. מצאתי אותה. בחדר לא גדול חיכתה לי האישה השבעה בתבל. והיא לא הייתה שם לבד. היו איתה בחדר גם שלושת השפים. ממש כמו זהבה והדובים, הם ישבו על ארבעה כיסאות עץ, מול ארבע מיטות נוער קטנות מסודרות בשורה.
אהרוני, חיים, מיכל ואייל אכלו לא מעט באותו היום. ראו על הפנים שלהם שרעבים, הם לא! זה כבר היה אמצע יום הצילום, ו־20 אודישנים בערך כבר היו מאחוריהם. גם מאחוריי, רק שבעוד אני נדרשת להקשיב, פסיבית, העבודה שלהם היא פיזית, ועוברת דרך הקיבה שלהם. לא ברור איך הם עדיין רזים, אבל ברור שזה לא מקצוע קל. הבטן מפוצצת ובטח גם הראש.
כשראיתי את הסט שבו הם רבצו, זה פשוט היה מצחיק מדי. זהבה, מיטות הנוער, המבט השבע־מדי ‑ כל מי שמכיר אותי יכול היה לצפות את הצעד הבא. זה היה חזק ממני. ביקשתי משלושת השפים לשכב על שתי מיטות, בתקווה שלא יישברו, ולעשות פרצוף חושני, בתקווה שלא אתפקע מצחוק.
מיכל צילמה אותי תקועה ביניהם, כמו קרם שקדים בתוך קרואסון. לזכותה ייאמר שסבלה בשקט כשחילקתי הוראות, שיניתי את הקומפוזיציה, ודרשתי שכולם ייראו נורא־נורא רציניים. אם מישהו חייך בטעות, נזפתי בו מיד שהרס רגע דרמטי משעשע.
הם בעיקר רצו לישון, או להיכנס לצום ממושך, אבל שיתפו פעולה בשקט. מאוד־מאוד יפה מצידם! אני הרגשתי כמו בפרסומת לקלווין קליין. רק במקום לתחתונים, לפחמימות. הגשמת פנטזיה של כל אישה. אני וכל כך הרבה כישרון בישול, בשתי מיטות נוער.
כשראיתי את התמונה, שלחתי אותה מיד לכל מי שאני מכירה בחברת ההפקה, וביקשתי שיעזרו לי להחליף את מיכל אנסקי לפרק אחד. לפחות אחד. שהיא תשפוט שיר ואני אשפוט מנה, ורק אלוהים ישפוט את שתינו. אני באמת אוהבת את מיכל, אבל זה לא הוגן שיש לה את העבודה הכי שווה בעולם!
ברור שהעליתי גם לאינסטגרם. השף אהרוני ראה, עשה שיתוף והעלה גם אצלו. סתם קוריוז קטן, לא משהו לכתוב עליו! אז למה אני כותבת עליו עכשיו? הו. בגלל שהתעוררתי למבול של שיחות טלפון מבוהלות. ״קרן, מה עשית? מה עשית???״
המסקנה הייתה ברורה - דחוף מהר, בלי שום דיחוי, עליי להסיר את התמונה המסוכנת. פעילות זועמות למען זכויות לנשים. בלוגריות שצולבות את השפים האומללים ברחבי הרשת וקופצות להגנתי, האומללה, המנוצלת, המחופצנת. לא זוכרת בדיוק מה כתבו בדיוק, אבל לרוב זה היה קשור ליחס מבזה כלפי נשים, פרשיות שלא קשורות אליי, וניתוחים מעמיקים שעברתי בלי שבכלל הייתי חולה.
היו מי שתהו מי הוא הצלם שביים כזאת פוזה מבישה? מי עומד מאחורי הקומפוזיציה הדוחה? ואיך לעזאזל הסכימה קרן פלס להיקלע לאירוע? היא לא הסכימה. היא האירוע.
אז זה המקום להצהיר שאני זאת שיזמה את הבדיחה המטופשת. ולא, לא הייתם חייבים לצחוק, אבל אין צורך לבכות עליי ועל כל אוכלוסיית הנשים. תירגעו, הדרך לטפל בבעיה החמורה שאנחנו מתמודדות איתה, היא לא להמציא עוד בעיות איפה שאין.
זאת הייתה בסך הכל תמונה משעשעת. או שלא. הפעם הגברים לא ניצלו את האישה, כי היא זאת שניצלה אותם, ועוד בשביל כמה לייקים דביליים באינסטגרם.
זה מזכיר לי את הסערה סביב צילום השער שלי ב"לאשה". זה שבחרתי להצטלם אליו בבגד ים על החוף, ומיד כולם טענו שעשו בי שימוש. איך אני, כמודל לנשיות חזקה, בחרתי להחליש את עצמי לרמת ביקיני? רק שזה היה בכלל בגד ים שלם ואין לי אפילו כוח להסביר כמה חזקה הייתי. כשעמדתי שלמה עם הגוף שלי מול הצלם. כשהפסקתי להתקפל לתוך עצמי, משובללת, רק בגלל הבושה.
להיות אישה עם חזה גדול זה לא פשוט. לוקח זמן להחליט שזה לא הדבר היחידי שגדול בך. בבית הספר של עולם המבוגרים, למדתי לראות את עצמי בממדים הראויים לי ולכבד את זה. זה אומר שאני לא צריכה לעמוד דרוכה כמו כלב שמירה ולהגן על עצמי. לדאוג ממה יחשבו. איך יפרשו אותי בלוגריות צדקניות או גברים סוטים. מותר לי גם להיות לפעמים מטופשת. לשחרר את החבל, לרוץ על הבוץ ולהחליק על הפנים מול כולם.
זה שהעליתי לרשת תמונה משעשעת שלי, גם לא אומר שאני לא בחורה רצינית. אם זה לא משעשע אתכם, הכל סבבה. גם לא כל מה שאתם כותבים או מצלמים או חושבים תמיד ממלא אותי אושר. אבל אהרוני לא ניצל אותי, גם לא חיים כהן או אייל שני. אלה שלושה שפים נפלאים, שאין לי איתם כל היכרות אישית מלבד צילום אחד קטן בחדר של זהבה. צילום שמיהרתי להסיר מהעמוד, בבהלה, ועכשיו אני מצטערת שנבהלתי. כי כשגבר מצטלם, כששלוש נשים מרוחות עליו, זה עובר יותר חלק. העין רגילה לראות אותנו ככה. תחפשו באינטרנט. פרסומות לתחתונים, שעונים, בושם או טיסה לחלל, זורקות לפעמים כמה נשים אקראיות על גבר. אותי אף אחד לא חיפצן. אני לא חפץ. כשאתם כותבים שמנצלים אותי, אתם מנצלים אותי. עשיתי בדיחה, וממש לא אכפת לי אם הבדיחה היא עליי. בבקשה, תירגעו.
