היי שלום, קנאה
למה אמרתי השבוע ב"לאשה" שנועם יכול להיות עם מי שבא לו
הקנאה שלי הלכה איתי שנים. מנדנדת, מיותרת, מפריעה לי לראות את כל המרחב. כשהיא עומדת מולי ומסתירה חלקים מהותיים מהפאזל, האינטליגנציה שלי יורדת, ואני לא מצליחה לתפקד. כשהקנאה נהיית ממש עצבנית, היא שמה לי רגליים ואז אני נופלת על הראש. מגיבה בחוסר טעם. זורעת הרס, או שפתאום מסתגרת בחדר כמו ילדה שאמרו לה לא לאכול ממתק.
אני מתעכבת הרבה בגלל אותו רגש כל כך לא רגיש. רגש שלא מפריד בין מה שבחרתי לחשוב למה שהכניסו לי לראש. מגיל צעיר הורגלתי לחשוב שיש לי בעלות על מישהו בעולם, ושאם אלחם עליו מספיק חזק לא ייקחו לי אותו. האמת היא שאין לי כלום. אולי את עצמי. וגם אני לא עד כדי כך חשובה בשביל שמישהו יסבול בגללי מקנאה.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
כשהייתי בת 16 גדי ואני נפרדנו. דקה אחר כך הוא כבר עשה שיעורי בית עם נועה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. איך עשתה לי את זה? איך הוא העז? הסיפור הזה הציף אצלי גלים של קנאה. אוקיינוסים. טבעתי בתחושת חוסר אונים ואי־צדק עמוק. הם לקחו לי דבר ששייך לי. למרות שהוא לא דבר, ובטח לא שלי, והם שניהם אנשים שאני אוהבת. אני אמורה לרצות שיהיו מאושרים, לא? אז למה אני כועסת? למה אני תקועה במקום, בזמן שהם מפליגים למחוזות קסומים על ספינת האהבה?
כשאני מקנאה, אני מנהלת עם עצמי שיחות נזיפה בראש. נוזפת בכולם, ללא יוצא מן הכלל, מלבד בי עצמי. כי תמיד זה באשמת מישהו אחר. מישהו אחר שהתאהב במישהי אחרת, שגרמה לו להתאהב בה כי היא מכשפה מניפולטיבית. גבר שהוא חלש, נגרר למצבים ולתנוחות, שלא נלחם על האהבה שלנו ומיהר ללכת, למרות שפתחתי לו דלת ואמרתי לו צא. ואם כבר פרידות, אז למה לקחת דווקא את הפרוד שלי? יש מספיק פרודים בעמק הירדן שלא הכרתי להם את סבתא!
אז לא היה לי מספיק ניסיון כדי לשחרר את הקנאה, רגש שמעליב את האינטליגנציה שלנו. הרי אנחנו הרבה יותר חזקות מהקנאיות שבחרנו להיות.
אבל אנחנו לא אשמות. הקנאה היא חלק מהדנ"א שלנו. זה נעוץ כל כך עמוק באדמה, שהשורשים מגיעים ממש עד לב כדור הארץ, כמו עצי הבאובב שמאיימים להשמיד את הכוכב של הנסיך הקטן. לעקור אותם זו עבודה ממש סיזיפית, כי רק נפטרת מקנאה אחת ומיד צומחת לך אחרת. כשיש הרבה מה להפסיד, יש מלא סיבות לקנא. אני קוראת לקנאה שלי דב. יצור דבילי, אלים ומגושם.
כמה רציתי להיות נחמדה לגדי ונועה. עברה כבר שנה, והם ישבו חבוקים על הדשא, אבל ישב איתם גם דב. הוא הפריע לי להתקרב ולהגיד להם שלום, להיות גדולה מהחיים. בהמשך עברו לגור יחד בתל־אביב, ואז כבר משפחה שלמה של דובים קפצה לבקר אותי. הייתי בדירה שלי, עם גבר אחר. מה הדובים האלה קשורים אליי עכשיו? אני כבר במקום אחר וטוב. אבל הדובים השמיעו קולות כל הלילה, ולא נתנו לי להירדם. במקום לחלום חלום חדש התעסקתי בסיוט ישן.
וזה אף פעם לא נפסק. הדובים מתרבים בקצב. ככל שמצטרף משהו טוב לחיינו, מצטרף עוד דב רשע. וזה לא קורה רק עם בני זוג. לשכנים יש בית יותר גדול ועם חימום תת־רצפתי, ודב. חבר של הבן שלי מבקיע יותר גולים בכדורגל, וכשהבן שלי מקנא, הדב שלי גדֵל פי עשרה. אני יכולה להיות דובה ממש גדולה ומסוכנת, אם לא אחליט לשים לזה סוף. ושיהיה לי בהצלחה, כי אני אכשל.
השבוע התפרסמה כתבת שער איתי ב"לאשה". אמרתי שם שנועם יכול להיות עם מי שבא לו. כן, אתם צודקים, החלקתי על קליפת בננה. מה זה המשפט הזה? לאן נעלמו כל הדובים? הם ישנים עכשיו את שנת החורף שלהם, ובואו נראה מתי יקומו, אם בכלל.
קיימת סכנה שבגלל חוסר זהירות אחטוף ביס, אבל זאת הבחירה שלי עכשיו. להיות אישה שחוטפת ביס. שמרשה לאנשים שהיא אוהבת ליהנות גם בלעדיה, איפה שאמורה להיות לה בלעדיות.
החופש הזה מתקיים בעיקר בראש, כי למי יש זמן לנהל עכשיו בית חרושת לדובים? בסופו של יום, לא צריך לקבל כלום לפני שבחרנו לקבל אותו. אפילו התניות חברתיות חזקות כדאי לפעמים למוסס. והיה וקרה מקרה, ואהובך ידפוק בדלת ויספר לך שהוא נגע באישה אחרת, הדלת תיטרק לו בפנים? כל זוג צריך לענות על זה לבד. זה אינדיבידואלי. במקרה שלנו, אנחנו ניכנס הביתה ונדבר על זה כמו בני אדם, למרות הדובים. כי יש לנו משהו גדול ביחד, והקנאה לא תנהל את זה. קורה גם שאנשים מסיימים את התפקיד שלהם זה בחיים של זה. גם זה בסדר. אבל כל עוד לא סיימנו, אני לא מוצאת סיבה להתחיל לסבול כבר מעכשיו.
היי, קנאה, יא חתיכת סבל! את כמו צרבת וצירים וכאב שיניים ביחד. ולהעביר את כל החיים איתך, באותה קופסה, בלי אפשרות לצאת רגע, לפגוש איזו טעות טובה וללמוד ממנה, לא מקנה לי שום תחושת ביטחון. אני דווקא מרגישה יותר בטוחה בעצמי כשאני מסוגלת להרשות לנועם לפתוח את הקופסה. אם הוא ייצא, זאת תהיה בחירה שלו. ואם יחזור, בחירה שלו. אולי יחזור מאושר יותר, או שלא יחזור. אם לא יחזור, הוא גם ככה לא היה שם מלכתחילה. ואולי הוא בכלל יבחר לא לפתוח את הקופסה הזאת, כי אין לו שום סיבה לפרוץ דלת שאף אחד לא נעל בפניו? מה אני יודעת, אני אישה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, אבל אוהבת את המשפחה שלה יותר מכל דבר בעולם.
בסרט הגאוני "נפלאות התבונה", כשג'ון נש קולט שהילדה בת השמונה לא גדלה כבר שש שנים, הוא מבין שהוא סכיזופרן. שהילדה הזאת היא פרי דמיונו, ולא רק היא. שהעולם מלא בדובים שמפריעים לו להגשים את ייעודו כמתמטיקאי גאון. אז מה הוא עושה? מפסיק לאט־לאט לקחת את התרופות, ומתחיל להתעלם מהם, עד שבסוף הם כמעט כבר לא מדברים אליו. הם מניחים לו. גם אני כנראה לא אצליח להעלים את הדובים שלי לגמרי, אבל אולי בפעם הבאה כשניפגש על הדשא עם גדי ונועה הם יזוזו רגע אחורה. כדי לאפשר לי להגיד לחברים שלי שלום.
