yed300250
הכי מטוקבקות
    קרן פלס
    7 ימים • 20.12.2018
    חם על הירח
    כי כשרוצים להשתנות, אבל לא יודעים למה ואיך, צריך לפעמים להשקיף על הכל מלמעלה
    קרן פלס

    לעלות לירח ולהסתכל משם. אני רוצה לשנות ולא יודעת מה ואיך. הקצב, הכסף, הקירות של הבית, התזונה, סדר היום שלי, אפילו הארון מכיל שמלות של מישהי אחרת. מישהי שפעם הייתי. דברים צריכים לשנות מיקום ולהסתדר מחדש רק שקשה לי להחליט מה לשמור. לא רוצה לזרוק לפח אוצרות יקרים או לאגור זבל. אז שוב אני עושה את זה. עולה לירח להסתכל.

     

    החוטים היפים הסתבכו זה בזה עד שנוצר קשר מכוער, שחשוב לי לפרום. לפני שיהיה מאוחר מדי. ברור לי שאני משתנה רק לא בדיוק ברור למה אהפוך להיות. מהירח אני רואה שהתבגרתי. שלהתבגר זה טוב. ששנת 2019 בדלת והיא תכף מצלצלת לי בפעמון, מביאה איתה במתנה את גיל 40 קשור בסרט.

     

    בינתיים מסביבי אנשים מתים ונולדים. זה קורה כל הזמן. קניתי שלוש מתנות לתינוקות חדשים רק בחודש האחרון, וזה עוד היה חודש חלש. אחד נכנס אחר יוצא. לפעמים מוקדם מדי. וזה תמיד כואב. אישה בגילי, שבדיוק עבדה על עריכת הקליפ החדש שלי, הלכה לעולמה. פתאום. באמצע הכל.

     

    חברה יקרה שלי עברה ניתוח מורכב בהצלחה, ממש נס, ביום שבו רונה רמון נכנעה למחלה קשה. יש לי ציפור קטנה בלב והיא עדינה ושברירית.

     

    שנת 2019 מחכה לי בדלת, אבל דלתות אחרות נטרקות מכל כיוון. הכל פתוח עד שברגע אחד הכל נסגר. לעלות לירח ולהסתכל משם על עצמנו, לבחור להיות אנשים מאושרים.

     

    אז אני שם. ומשם קל לראות שהעולם עגול. באמת אין מה להיכנס לפינות דביליות. הארון מבולגן? מסדרים. זהו. קל ופשוט. חברה אחרת, בריאה לחלוטין, ״מתה מדיכאון״. למה? סתם. שוכבת על הספה. מביטה בי כמו מישהי שאין לה כוח לעשות אפילו צעד, אז איך תעברי את כל הדרך? איך אפשר בכלל להתחיל ריצת מרתון עם הזנקה כל כך גרועה?

     

    עולה לירח ומסתכלת. הנה מסלול הריצה החדש שלי, הנה הישן, וביניהם ערסל. בא לי בכלל לזנק? או שזה הזמן להתנדנד קצת ולהתכונן?

     

    פעם לא פעלתי ככה, אבל היום למדתי לתכנן הכל, על כוס יין ושוקולד, בלי שמכוונים אליי אקדח. כי גם אם לסבול, אז בכיף שלי. כי אף אחד לא מאיץ בי לבחור עכשיו, ורק אני בוחרת למי בכלל להקשיב.

     

    כשהתחלתי ללמוד פסנתר שאלו אותי ״לאן את מכוונת? להיות פסנתרנית מקצועית או לנגן בשביל הכיף?״. ככה בחרתי לאיזו מורה ללכת. כי מישהי שבוחרת להיות מאסטרית לא תקבל עצות מחובבנית.

     

    ככה אני מנסה להבין למי כדאי לי להקשיב. לבחור את המורים שלי, לא רק בנגינה. אמרו לי פעם שכשאני רוצה להכין מאפה מסוים, ומשתמשת בקמח, כדאי לשים לב דרך איזה מסננת אני מעבירה אותו. ועל אחת כמה וכמה כשאני באה לבשל את מנת הדגל שלי. אותי.

     

    כן, זה סיוט לקחת אחריות ותענוג אדיר להאשים. כן, אני מודה שדיכאון זה סוג של נופש. איך נעים להיפגע. לשבת בבית עם פרצוף תחת בגלל שאיזה פרצוף אחר אמר לי או עשה לי. ליפול לתוך מרה שחורה של רחמים עצמיים ולהרגיש אומללה.

     

    להיעלב זה כמו לעשות מסאז׳ לאגו שנתפס. אבל אם כבר להיות אומללה וחסרת אונים, אז מתוך בחירה. לזכור ששם נוח ומוכר ונעים לי עכשיו. הפתרון המאתגר יותר הוא לעלות לירח ולהסתכל משם.

     

    במקום לקנא שאין לי, לאהוב ולשמוח שיש. להיפגע, אבל לא מכל אחד. לבחור ממי ועל מה. עלבונות גדולים מדי לא אמורים לעבור בכלל דרך החורים העדינים של המסננת שלי. להפסיק לקנות נעליים מסנדלרים יחפים.

     

    אני רוצה לזהות את הדפקטים שלי ולסנן אותם. יש כמה, למשל אי היכולת להגיד ״לא״. השבוע אמרתי לא למישהו. מישהו שהציע משהו גדול. משהו שאפילו ממש רציתי, אבל רציתי יותר לטעום את טעם הבחירה.

     

    אז אמרתי לא וזה היה כל כך כיף. הבנתי שאני מסוגלת לבחור לעצמי דפקטים חדשים. אולי לא אדע להגיד כן? אולי אתמכר לספורט? אזרוק את כל הארון המפונפן ואקנה טי־שירטים וג'ינסים. או שאשאר כבר כאן על הירח ולא ארצה לחזור.

     

     

    השבוע גם פגשתי אישה איטית. היא באה להקליט אצלי שיר באולפן. כשהיא פתחה את הדלת של הסטודיו הצירים חרקו בפעם הראשונה. אפילו לא ידעתי שהם חורקים מרוב שאני מעיפה את הדלת קיבינימט, מרוב שממהרת להגיע כבר למחשב.

     

    האישה הזאת פסעה לה באיטיות פנימה והתיישבה על הכיסא מולי. ממש ממש לאט. המיקרופון עמד בינינו המום, קצב כזה הוא עוד לא פגש. אמרתי לה שהכנתי כבר כל מה שצריך, אז אפשר פשוט להתחיל להקליט. בלי לבזבז זמן. היא שאלה ״אבל איך ידעת כמה סוכר לשים לי?״

     

    ממבט עילי, מהירח, אני אהיה האישה הזאת שעוצרת רגע ללגום שלוק תה לפני ההקלטות. אישה ששומעת את חריקות הדלת שלה. קנאית פחות, פגיעה פחות, אחראית יותר לצעדים שלה וזקופה.

     

    אני רוצה גב של בלרינה, אבל הומור עצמי של היפופוטם. להיות יצור חדש, צבעוני אבל לא צעקני. שהצבעים יבואו מבפנים.

     

    כן, דיבורים רוחניים שכאלה תוקפים אותי לאחרונה ומאיצים בי להתחדש. לעבור את השינוי הנדרש בשביל לחיות עם עצמי בשלום ב־2019.

     

    נולדתי ב־1979. עד עכשיו כיף חיים. מפסידה, מנצחת, לפחות לכל הריצות שלי אני יוצאת בהתרגשות. ותמיד לנסות לזכור להישאר עם רגליים על הקרקע, גם כשהראש מרחף אי שם, בפלנטה רחוקה.

     

    פרספקטיבה. על כל דבר אפשר להסתכל בשתי דרכים לפחות. הרי מה שבשבילי הוא שטיח, בשביל גור הכלבים שלי זה מקום לעשות עליו פיפי.

     


    פרסום ראשון: 20.12.18 , 00:09
    yed660100