הסופה ״פאבוק״ שתקפה את תאילנד, בדיוק כשנחתנו שם, לא הפתיעה אותי בכלל. כבר יש לי ניסיון עם אסונות טבע, בעיקר בחו"ל. כשאני נוסעת כדי לשכוח מהצרות שלי, צרות אחרות מגיעות. פתאום אני נזכרת שאני קטנה ושהתוכניות שלי לא מעניינות אף אחד מלבדי. כי מי אני בכלל שאתלונן? לאנשים נהרסו פה החיים, ולי - רק הטיול.
אוסטרליה, ינואר 2013. לפני שש שנים בדיוק. גדי נוהג, ואני בוהה בחלון כל הדרך לג'ונגלים. זה היה קצת אחרי תחילת הטיול הגדול שלנו, שנפתח בקווינסלנד. צפון היבשת. יָשַנו שם במלון מפואר בעיר קיירנס, צללנו עם צבי ים ענקיים וביזבזנו כמעט את כל הכסף. עכשיו נסענו ליער טרופי מבודד, לבית הארחה לטיילים אבודים, כדי להתארגן מחדש.
בחדר שקיבלנו החלונות לא נסגרו עד הסוף והמטבח היה משותף, עם ג'וקים בכיור. רצית אקזוטיקה? קיבלת. כל השהות שלנו שם הצטערנו שעזבנו את קווינסלנד כל כך מוקדם. כי מה היה לנו רע? יכולנו להעביר עוד ימים על ימים ב־Great Barrier beach וליהנות מתנאים סוציו־אקונומיים סבירים. מה דחק בנו כל כך לעזוב את הכחול של הים לטובת המקקים שבכיור?
גם מפחיד לישון בג'ונגל. הרעשים שהוא עושה לא דומים בכלל לרעש המפנק של המזגן במלון ארבעה כוכבים. שבוע ימים לא הצלחתי לדבר עם הבית בישראל, ולא יכולתי לדעת שכולם חוששים לחיי. לא יכולתי לדמיין אפילו שיום אחרי שעזבנו את קווינסלנד עברה שם הסופה הקטלנית אוסוולד. בית המלון שישנו בו נחרב לגמרי, לאנשים שהפכו לידידים שלנו עף הגג מהבית.
זה היה משוגע. לחזור ולראות את הרחובות מלאים קצף והרס. רק בפוקס פיספסנו, ביום אחד, את אחת הסופות המסוכנות שידעה אוסטרליה. לא ידעתי אם זה ביש־מזל או מזל. למה בכלל הגעתי לאוסטרליה יחד עם הסופה הטרופית? ואיזה כוח בדיוק גרם לנו להיכנס למכונית ולחתוך משם בזמן?
החלטנו לנסוע למלבורן ולתפוס טיסה לניו־זילנד. לנסות לרענן את הקארמה. לברוח מאסונות טבע ומקקים.
הטיסה נחתה בקרייס־צ׳רץ׳. עיירה ניו־זילנדית קסומה עם אנשים מהנחמדים שפגשתם בחייכם. החבר שטייל איתי היה פסנתרן. בלילה השלישי שם אכלנו במסעדה מקומית ממש טעימה והוא ניגן על הפסנתר שעמד ליד הקיר. לאף אחד זה לא הפריע. להפך, בעל הבית ניגש ואמר לנו שהארוחה עליו. ככה, בכל ערב, קיבלנו בירות על חשבון הבית, ואוכל בתמורה למוזיקה.
לגמרי התאהבתי במקום. כשנסענו משם לכיוון לייק וואנקה, אגם שהפך אחר כך לשיר, הבנתי שניו־זילנד הוא היעד המועדף עליי בעולם כולו.
טיילנו חודש באוטו. עצרנו פה ושם לישון באוהל מתקפל בבגאז'. אכלנו אוכל שהכנו בעצמנו בתנאי שטח קשים, ישנו באוהל, ויתושי החול אכלו לי את הגוף. כשהתעוררנו, חיכה לנו בחוץ אגם קסום, מלא בברווזים. תושבי המקום שבאו לדוג שם בצהריים, הביאו יין וגבינות בסלסילת הקש וטונות של סבלנות אלינו ולדגים.
אחרי חודש של נדודים מאגם לאגם הגוף שלי כבר היה אכול ממזיקים טרופיים. בשלב הזה כבר רציתי לחזור לקרייס־צ׳רץ׳. למסעדה שבה אכלנו בחינם על חשבון פסנתר הקיר. לקצת שפיות אורבנית אחרי חודש פסיכי.
רק ששוב היינו מנותקים. בלי חיבור וואיי־פיי בכל אגם לא יכולנו לדעת שעוד אסון טבע רדף אותנו. כשהגענו לקרייס־צ'רץ' גילינו שהעיירה כולה פשוט נמחקה. רק הריסות נשארו שם. איזה מראה עצוב. רעידת אדמה קטלנית הכתה פה, ואין זכר למסעדה עם הפסנתר או לשמחת החיים המקומית.
העיירה הייתה שרויה באבל. כמה אנשים טובים שהכרנו מתו, או איבדו אדם קרוב, או נשארו בלי בית, או לכל הפחות בלי עבודה. שוב גיליתי שאנחנו כל כך קטנים, והטבע - אין לו סוף. אז להגיד תודה או לכעוס על הגורל? כי מזל שעזבנו בזמן. רק חבל שכל האסונות החליטו לפקוד את החלק הזה של העולם, דווקא השנה.
אז השנה לקחתי את המשפחה שלי לתאילנד. לקבל את 2019 במסיבת סילבסטר על החוף. חלמתי על הטיול הזה כל כך הרבה זמן, והנה הוא קרה. נועם, הילדים, ההורים שלי, אמא שלו, אחותי ואני בקופנגן. אושר. שמש טרופית קיצית כשבארץ סופה.
הפעם כבר לא הופתעתי כשעבר באי טנדר עם כריזה והודיע לכולם שצריך להתכונן לסופה טרופית המסוכנת ביותר שהייתה פה ב־50 השנים האחרונות. הפעם צחקתי. שוב התוכניות שלי לא מעניינות את הטבע, שפשוט הקיא עלינו חמישה ימים ברצף. המים הגיעו עד לחדר. החשמל נותק. במקום בטן־גב עבדנו בלהרגיע את כולם בארץ שאנחנו בסדר. ולא היינו בסדר. היינו במצב מצוין!
נכון, כמעט לא יצא לנו לשכב על חוף הים. הגלים הגבוהים והדגלים האדומים לא מאפשרים עד עכשיו להיכנס למים. גם שקט נפשי היה לנו פחות. מצד שני, נהנינו בטירוף מכל הטירוף הזה, כי היינו בו ביחד. והיינו מגובשים. חופשיים מאחריות, כי הטבע גם ככה מחליט בסוף מה יקרה ומתי.
"סופות מתוכי ומחוץ מוטטו את קירות הבית", שר אביתר בנאי. גם אני כמוהו רדופת סופות, או שאולי רודפת אותן בעצמי. והבית שמתמוטט ונבנה בכל פעם מחדש, בראש שלי, בנשמה, מטייל איתי לאן שאלך.
אני מודה על כל הניסיונות שעברתי, וגם על אלה שלא עברתי בהצלחה. מקבלת את 2019, כאן בתאילנד, בדיוק כמו שהיא תבחר להיות. עם כל הסופות והסופים. להיפרד ממה שלא שלי ולקבל עוד הזדמנות.
