הצל שלי ואני
מפגש מביך על הבר החזיר אותי לעבר הרומנטי המוכחש, שאני מנסה כל כך להדחיק
העבר שלי רודף אחריי. בדרך כלל הוא נראה מוזר, נמוך ומרושל משזכרתי. באופן תמוה, עם השנים אני מתבגרת והוא רק נעשה יותר ויותר ילדותי. נתקע בגיל עשרים ומשהו, מחפש את עצמו ומוצא אלכוהול.
אני מתפדחת מעצמי על מי שפעם הייתי, ועל כל מי שהסכים לשתף עם זה פעולה. הדרך שלי להילחם בעבר היא לקבור אותו בתאים אפורים במוח, במרתפי התת־מודע, מקסימום לסכם אותו בשיר.
ככה יוצא שאני יוצאת לבילוי ופוגשת מישהו שטוען שהיינו פעם זוג. מישהו שאני בקושי זוכרת שפעם היה כל עולמי. שהייתי מוכנה לעשות לו ילדים, גם מבלי שיתחייב לכלום. אל תהיה אבא. אל תהיה פרטנר. רק תביא את הזרע שלך ואני כבר אטפל בכל השאר. הנה, קח את זה בכתב, שום מחויבות. אפס דרישות. פשוט חייבת את המטען הגנטי המשובח הזה שאתה נושא עימך. למען האנושות כולה. אלוהים כנראה קפץ לעזרי, כי הוא סירב ובכיתי עליו חצי שנה. מזל. אחרת היינו שלושתנו בוכים חיים שלמים.
אז היום אני אישה בת 39 שמתמודדת עם הדפיקויות שלה ועושה את המקסימום כדי לא לדפוק אחרים. חבריי הקרובים יודעים עליי הכל, חוץ מאת כל מה ששכחתי, שזה הרוב.
להדחיק אני יודעת. לאפס מהמוח מידע לא חיוני. זה מנגנון כל כך חזק אצלי, עד שלפעמים מישהו מזכיר לי סוד שסיפר לי רק אתמול ואני באמת שומעת אותו בפעם הראשונה. אני מרגישה שלמדתי להכיר את עצמי, ולקראת גיל ארבעים מחבבת יותר את האישה הבלתי נסבלת הזאת. רק שלפעמים, פתאום, נוקש לי על הגב העבר שלי, ויש לו ריח של סיגריות משנות ה־90.
זה כבר כל כך לא באופנה לעשן, שאפילו אני, המקרה האבוד, מצאתי כוחות ללכת לגמילה אצל אלן קאר. הגבר שמולי נתקע בימים שבהם הלכנו כולנו עם פאוץ’ ריק מעור מתקלף והרגשנו אופנתיים. בימים שלפני המצאת הטינדר, כשבאמת נאלצת להסתכל למישהו בעיניים כדי למצוא סקס.
העיניים עדיין יפות. ירוקות כאלה, שתמיד נראות כמו חום ורק בשמש נחשפות. אני מאלה שזכו לראות אותן גם בשמש, טיילנו יחד בתאילנד ואכלנו ליצ’י, בכיתי לו על החוף בכינרת שלא ילך. והוא הלך. גם השיער שלו נראה כאילו לא חפפו אותו מאז יום הפרידה שלנו.
נראה כאילו כל הביטחון העצמי נשר לו עם השנים, ואיתו גם האומץ, שמחת החיים והחשק להיתקל בי. השיער דווקא שופע מתמיד. צמח שמה יקום שלם, איפה שפעם הייתה רק קרחת יער. חברה שלי לחשה לי באוזן, “טורקיה”, אבל אני לא יודעת. אולי הפרידה עשתה לו טוב לעור הקרקפת. משהו אחד טוב היה חייב לצאת לו ממני.
זה היה לילה חמוד. יצאתי עם חברות לדרינק, ואני כמעט אף פעם לא יוצאת עם חברות לדרינק. גם כמעט אין לי חברות. או זמן. הפעם היה לי חשק לבלות, להסתובב בעיר, להיות קצת בן אדם צעיר לפני שאני מחליפה קידומת.
גיל עשרים הרחוק והמרושע תקף אותי מכל כיוון. אנשים שפעם הכרתי, כששכרתי דירה עם שותפים, גרים עדיין באותה כתובת ולובשים פאוץ’. נראה כאילו הזמן אצל כולם קפא ורק אני הפשרתי. מלבד בית קפה אחד שנסגר וקבצן שהתחלף, העיר בנויה מהריסות העבר שלי.
ראיתי אותו על הבר מרים צ’ייסר עם כמה היפסטרים והתפללתי שהאדמה תבלע אותי. הרגשתי כמו בבית משפט, מואשמת בפשעים שמישהי אחרת עשתה פעם עם הגוף שלי. אין לי כל קשר לאירוע.
“קרן, מה קורה?”, החברות שלי ציקצקו, ״שנקרא לו? שנעשה איחוד מרגש? מה את מתביישת? זה המתוקי שלנו, שבגלל שהוא עזב אותך שכבת על הרצפה בלובי של הבניין ובכית כמו אינפנטילית. המושלם. האחד והיחידי שלא יהיה לו תחליף”.
אין מספיק יין בעולם. לא יכולתי לברוח מהעבר שלי גם לו שתיתי יקב.
זה קורה לי לא מעט. בגלל שעברתי לא מעט קשרים משמעותיים עד הנה. בגלל שמעולם לא הסתרתי מערכת יחסים ונהגתי להיסחף בצורה טוטאלית אחרי שלל גברברים. חלקם נראים לי לגיטימיים לגמרי גם היום, אבל חלק הם טעות בתוכנה.
איך נתפסתי דווקא עליו? מה כל כך קסם לי בו? מי לעזאזל הייתי? כי מעל כולם, אני היא הפדיחה הכי גדולה שלי. מה לבשתי פעם? איזה בחירות תמוהות עשיתי? איך כתבתי את השיר ההוא, ברגע של שיבוש הדעת, ודווקא הוא נהיה להיט?
העבר שלי רודף אחריי בהופעות, דרך שמות של גברים שנכנסו לרפרטואר, צץ בפייסבוק כשמישהו מעלה תמונה שלנו מפעם ומעלה שאלות כמו למה לעזאזל לא כיפתרתי נכון את החולצה? מי היו החברות שלי אז, שנתנו לי ללכת ככה לגיא פינס? איך בדיוק השתרבבה חולצת כפתורים אדומה לארון שלי? מי את, קרן מפעם? ואיך את בדיוק קשורה לאישה שכותבת עכשיו טור באמבטיה?
החלק היותר טראומתי במפגש עם העבר שלי, הוא דווקא לא איך שאני הסתכלתי עליו. זה איך שהוא הביט עליי. יותר נכון ריפרף על פניי בהתנשאות, והמשיך הלאה. בלי למות. בלי להישתל באדמה מרוב געגועים. ראיתי אותו עם החברים שלו מולי בבר, נינוח לגמרי, והיה לי קשה להודות בפני עצמי, שהוא מכחיש כל קשר לגברת הזאת מהמושב. האישה עם החברות הבורגניות בנות הארבעים שאוספת ילדים מהגן ושותה (תחזיקו חזק), חליטת צמחים מהגינה כל ערב!!!
היינו פעם שלם, והימים חלפו. חצי מאיתנו עדיין דופק את הראש עם היפסטרים ביפו, והחצי השני נטע הבוקר שתיל של תפוז בטבריה לכבוד ט"ו בשבט.
אז אני מודה. העבר שלי רודף אחריי ואני אוספת אותו לתוך היצירות שלי ומתעדכנת. זה לא נכון שאי־אפשר לשנות את מה שהיה. אנחנו אלה שמקיימים את הנעורים שלנו, הפרידות, האבל, רגעי השמחה והשבר. ברגע שנפסיק לשיר שיר, הוא פשוט ימות. עדיף לשיר, גם טעויות. לפעמים זה אפילו משתלם. ובנוגע אליו, שימי עין רווקה לוהטת. מסתובב לו אי שם ביפו מטען גנטי משובח, שרק מחכה לשבור לך את הלב.
