כשהצעתי להיות הורה מלווה, אמרו שאין לי סיכוי. בכיתות א'־ב' יש הרבה הורים מתנדבים, אז יעשו הגרלה ורק שלושה מאיתנו ייבחרו. בדיוק הייתי באולפן, עובדת על שיר לאירוויזיון בשביל הנציג שלנו. המורה בקושי שמעה אותי ואני אותה, אבל כבר הבנתי - אורי הולך להתאכזב. חבל שהבטחתי לו שאבוא לטיול השנתי, בלי לוודא מראש. ועכשיו הכל אבוד. הכל, מלבד מצבו הכלכלי של הפסיכולוג.
כעבור שבוע התקשרו לבשר לי שהתקבלתי. אני וחברה שלי צרחנו מאושר, כבר דמיינו את עצמנו ב־green room בתחרות הזמר הגדולה באירופה, מייצגות את המולדת ומנופפות בדגל. אבל מסתבר שלא קיבלו את השיר שלי לייצג את ישראל, זאת אני שהתקבלתי להיות הורה מלווה. כל אחד ומה שמזמן לו הגורל. חייבת להשיג נעלי הליכה נוחות, במקום העקבים שקניתי לאירוע, שאליו יתייצב במקומי אוהד שרגאי.
אירוע מאתגר במיוחד עבורי, טיול שנתי. הרי גם כשהייתי ילדה, והטיולים השנתיים היו שלי, לא הצטרפתי אליהם. אז מה אני עושה שם עכשיו? כשהם בכלל של ילד אחר?
אזור סמוי במוח שלח לי מסרים - זה יעשה לך טוב, לא רק לאורי. צאי קצת מעצמך. מהאגו שלך, מהעיסוק האובססיבי במילים ומנגינות. אולי אפילו ייצא מזה שיר, כי טיולים שנתיים הם החומרים מהן עשויות טרגדיות. נזכרתי באוטובוס עם שקיות הההקאה והג׳ימליה ג׳ים. גם ההליכה עצמה הייתה מאז ומתמיד מעל ומעבר ליכולותיי. נועדתי לשבת, עדיף על כיסא פסנתר.
בכיתה א' עוד סבלתי את זה איכשהו, אבל המצב רק החמיר עם השנים. בעיקר כשהגעתי לתיכון והטיול השנתי כלל גם לינה. באכסניה. של החברה להגנת הטבע. אז גם נאלצתי לישון במיטות קפיצים עם כל מיני ילדים שלא אהבו אותי ובצדק. הייתי בלתי נסבלת. כל הטיול רק התלוננתי שאני לא סובלת טיולים.
הנה עכשיו, כבר בדרך לאוטובוס, בטור הארוך של הילדים הקצרים, אני קולטת שכלום לא השתנה. זה רק גבעת אולגה במקום יבנאל. חוץ מזה, אותו קרנבל.
כמה קשה להיות ילד. כל אחד צריך לבחור ליד מי לשבת. הם עשו את זה מראש, וילדה אחת נשארה בלי בת זוג. אם לא הייתי עולה בהגרלה, אולי זה היה הילד שלי שיושב לבד צמוד לחלון.
אורי מתעקש לשבת לידי. עכשיו אני מפחדת שזה בגלל שאין לו חברים, שזה הפחד הכי גדול של כל הורה. שיעשו עליו חרם. שלא יאהבו אותו. זה הרבה יותר חמור משלא יאהבו אותנו.
הנהג שלנו חבר'המן והילד קצת פחות, אז אני משתמשת בכישורי הבמה שלי כדי ליצור קשרים עם חבורת הבנים מהספסל האחורי. נראה שהם מכתיבים שם את הטון. למרות שהם בגילו, הם נראים פי שניים ממני בגודל, או שאולי אלה רק טראומות הילדות שלי שעולות כמו צרבת.
איך תמיד הרגשתי קטנה מכולם, גם כשמבפנים היו לי אנרגיות שיכלו לפנצ׳ר ארבעה גלגלים של אוטובוס שלם בדרך לטיול שנתי, ולמנוע אותו. אחד מהם דווקא צוחק ממני והבן שלי מתפדח. "אמא אל תעשי את זה. אל תספרי בדיחות מטומטמות, ובעיקר אל תשירי!!! איזה בושות. הם עוד יותר יצחקו עליי עכשיו".
אני עושה פדיחות? לא מבינה איך המוח של הבן שלי חושב. גם בבוקר, הוא לא הסכים שאביא איתי אקורדיון.
כל הילדים נעצרו לאכול כריכים. גם אני עוצרת, עם הילד שלי שיושב דבוק אליי ולא מוכן לזוז. בזמן שילדים אחרים מעיפים את אמא שלהם, או את אבא שלהם, רק כדי שלא יפריעו להם להיות עם החבר׳ה, שלי רוצה רק את אמא.
אני מאושרת מזה שהוא אוהב אותי, ומודאגת מזה שהוא מעדיף אותי על ילדה בת שש. אמרו לי פעם שמרגע שהפכת לאמא, את מאושרת כמו הילד הכי פחות מאושר שלך, וזה נכון. למרות שאין לי מושג אם הוא פחות או יותר מאושר ממישהו אחר. אי־אפשר באמת למדוד אושר.
יש לנו כל מיני דימויים של אושר ששתולים אצלנו עמוק בראש. שני ילדים רצים יד ביד בשדה, זוג מתנדנד על ערסל, כוסות יין מול שקיעת השמש בים. אני כבר יודעת שלא ככה העולם פועל. פגשתי אנשים מאושרים גם בהוספיס, מקום חסר תקווה. אנשים שמפיצים אור ועודדו אפילו אותי. פגשתי מיליונרים שגרים בפנטהאוז גבוה מעל בניין שכולו שייך להם. יש להם יותר כסף מלכל התושבים בעיר שבה הם גרים, והם עדיין אומללים.
יש לי אפילו ידיד מיליארדר שהחלום הכי גדול שלו זה למצוא מישהו שיאהב אותו באמת. בזכות מי שהוא. יש לו מישהי שמכבסת לו את התחתונים, ומישהו שמסיע אותו ממקום למקום ומאות חברים. לעולם לא תמצא אותו לרגע לבד, כי הכסף תמיד נמצא שם לצידו. זה לא אומר שהוא לא בודד.
חברה אחרת גידלה ראסטות והלכה להתבודד בראש הר שבוע. היא יושבת שם לבד, אחת לחודש, רק היא והרוחות. להפיג את הבדידות. להתאחד עם העולם כולו. יש בזה משהו. לבד זה אולי הכי קרוב לעצמך.
הטיול נגמר. כל אחד מתפזר הביתה. לכל ילד בית אחר, והבית האמיתי הוא בכלל אצלנו בנשמה. שם יש לפעמים בלגן, ואותו צריך לסדר. שם הבדידות, החופש והעוצמה.
אין סיבה לרחם על מישהו. אף פעם. זה יהיר. אתה לא באמת יכול לדעת מה מתחולל בנפש של אדם. גם לא בנפש של ילד. אפילו אם הוא דבוק לאמא כל הטיול, ואף אחד לא מכבד אותו בבמבה.
אני יודעת שזה לא באמת מזיז לו. הילד שלי בכלל אוהב תפוצ׳יפס.
