איך שהגענו לצימר חטפתי חום. יומיים לא קמתי מהמיטה. הילדים צחקו בחלון, או שזה היה תן, יכולתי רק לנחש. דרך מסך ההזיות דמיינתי את העולם המושלם שבחוץ, קורא אליי ולא הצלחתי לצאת אליו. חודש חיכיתי לחופשה המשפחתית והיא לי. חיכתה כמו רוצחת בקצה סמטה חשוכה, לרגע שבו אנוח על המשמר, כדי להפיל עליי 39 מעלות שמסרבות לרדת ואף אדוויל לא עוזר. אני את המחלה הזאת אספוג עד הסוף, או לפחות עד סוף החופשה.

בינתיים הילדים קפצו לבריכה, שם מעבר לחלון, על רקע המרחבים המוריקים. בני הדודים שלי הביאו יין אדום ושמעתי דיבורים על ליל הסדר, שרק העלו לי את החום. איפה עשינו שנה שעברה? איפה השנה? איזה סבתא תיעלב הפעם? האם אשרוד את הסופ"ש כדי להגיע לארץ הגפילטע המובטחת? שלא לדבר על השקדים שלי שכבר התנפחו לממדים של קניידלעך.

מאוד קשה לי להרפות. אני כבר יודעת את זה על עצמי. אין עבודה שדורשת ממני יותר מאמץ, מלשחרר ולתת למשהו ליפול לי מהידיים. רק שכרגע אין לי ממש ברירה. אני בתקופה של כיול ואתחול. שום דבר כבר לא מובן מאליו מבחינתי. מי חבר שלי, מי אויב, ולמי לא באמת מספיק אכפת בשביל להיות פונקציה. אני מסרבת לצאת למלחמות, למרות שהחיים דורשים ממני מדי פעם, להפוך לצבא ההגנה על עצמי. אני אמנם עדיין לא יודעת אם יש לי מספיק כלים, אבל עוד יהיו לי. ארכוש אותם לאט־לאט, בעבודה קשה, תוך כדי שמירה על זכותי לא לירות בהם לעולם.

כשניגשים לכתוב ספר, זה תמיד מסע בלתי צפוי. דרושה פה יצירתיות, כוננות ספיגה, מספיק ימים כדי לברוא עולם קטן. המשפט הראשון הוא הקריטי ביותר. והכי חשוב - לדעת כבר מהמילה הראשונה מה הנושא של כל הסיפור ואיך בערך הוא ייגמר. אז נושא הסיפור שלי כרגע הוא התרחבות, לקיחת אחריות, ושינוי תפיסות ישנות. רק מלחשוב על זה עולה לי החום בעוד מעלה והילדים בחוץ כבר נשמעים לי כמו צונאמי. חייבת לברוח מהמיטה הזאת לפני שהם יגלו שאני האמא.

קצת נבראתי מחדש החודש. זה לא משהו שקורה לך כל שנה, ואפילו לא כל עשור. לאחרונה אני עושה בחירות שקשורות כמעט לכל אספקט בחיים שלי ‑ מהמקצועי דרך האישי. החלטתי למשל להפסיק להישען. לא חשוב על מי, על מה, או כמה זה נוח. להפסיק ליפול על אחרים עם הבדידות שלי, ואפילו לא על העבודה שתמיד הגדירה אותי ונתנה לי להרגיש חשובה.

אני גם בוחרת להיות אמא פעילה יותר, ובמקביל לתת בוסט בעבודה, אבל רק בזמן שאני שם. פשוט לשים את הטלפון בצד כשאני מרדימה את בתי האהובה מכל, ולהסתכל לה בעיניים עד שהיא נרדמת. וגם אחרי שהן נעצמות להמשיך להסתכל. לא להתנפל מיד על הודעות מצטברות בנייד, כמו אישה רעבה על קערת פסטה. שיתבשלו בסבלנות עוד כמה דקות. יש לי ילדה.

זה הסופ"ש המשפחתי הכי לא משפחתי שלי. הילדים שמקודם נשמעו לי כמו צונאמי, נסעו לאכול אוכל דרוזי בכפר סמוך, וכרגע אני רק מתפללת שיבוא איזה גל וישטוף אותי. שמישהו יפריע לי בבקשה בחלון!

בשביל להירגע שמתי ברקע את הסרט התיעודי על מייקל ג’קסון. זה לא יבוא טוב, ובטח שלא יוריד לי את החום, אבל כולם אמרו שאני חייבת לראות את זה. למה? כי אני כל כך אוהבת את מייקל ג׳קסון, שאני חייבת להבין שאני בעצם שונאת אותו.

צודקים. אחרי 48 שעות של חום והזעות, נכנסתי לעוד ארבע שעות של עינויים עם הסרט הזה. לראות גיבור ילדות מתנפץ לך מול העיניים. לא אשמיע אותו יותר לילדים שלי בסלון לעולם. אני חושבת על הפער שבין האמן לאמנות שלו. מאחלת לעצמי להיות ראויה בסוף ימיי, לשירים שכתבתי. הם תמיד יהיו יפים יותר ממני, אבל אני חייבת להשתדל לא להכתים אותם בפצעים שלי. ולגבי מייקל, יש לו מזל שהוא לא חי כדי לפגוש אותי עכשיו.

איכשהו הגעתי הביתה והמשכתי להיות חולה גם כאן. באופן חריג ביטלתי את כל התוכניות שלי ליום ראשון ונשארתי לרחם על עצמי במיטה. שמש זרחה, שמש שקעה, נראה לי שישנתי עוד 24 שעות ברצף. כל הזמן הזה היו לי חלומות. פגשתי אנשים שלא רוצים לפגוש אותי בחיים האמיתיים, ואנשים שאינם עוד, וכולם היו לי מוחשיים יותר מאי פעם. אולי ככה מרגישים על סמי הזיה? אף פעם לא ניסיתי. אבל זאת הייתה מסיבת טבע מטורפת והייתי חופשייה שזה מפחיד.

כשקמתי לא ידעתי מה היה אמת ומה הזיתי, והרגשתי בריאה יותר. נזכרתי שרק לפני ארבעה ימים קיבלתי פרס חשוב ומרגש על תרומתי לקידום השיח הנשי. כנראה כבר שם התחילה לי המחלה, כי כשעליתי לבמה לקבל אותו, הייתי היחידה שלא הכינה פתק מראש. אז דיברתי מהראש מלא שטויות שהתכוונתי אליהן מכל הלב. אחר כך ציטטו אותי בעיתון וזה נשמע נורא חשוב ומלא משמעות. תמיד דברים שכתובים בעיתון נשמעים חשובים ורציניים, אבל מה שנשאתי מעל הדוכן החשוב, לא חשוב יותר מכל משפט שאמרתי לבן שלי על רקע ארוחת ערב שולית. אנחנו כל הזמן מעל דוכן, וחשוב שנדע מתי לדבר ומתי רק להקשיב.

יש כל מיני דרגות חשיפה. אני מודעת לזה שגילגלתי את עצמי להיות אדם פומבי. ובתוך כל זה, חשוב לי עכשיו, יותר מתמיד, לשמור על האינטימיות שלי. לדאוג שיישארו כמה דברים שהם רק שלי, או שלנו, שלו, שלה, או של אף אחד. לבחור בפינצטה איזה קוץ אני מוציאה מול המראה במקלחת הפרטית, ואיזה שלט להניף באצטדיון.

בינתיים שולחת לכל עמיתיי המחפשים שינוי, אומץ, להמשיך לחפש. עצם הידיעה שאנחנו רוצים אחד כזה, כבר אומר שמצאנו. מצאנו מה יצאנו לחפש. אז בעצם יש לנו כבר התחלה של הספר החדש שלנו. יש גם את הסוף. בסוף אנחנו מוצאים!

החום יורד. ומי שבאמת דחוף לו לכתוב, יעשה את זה גם בגוף משותק לחלוטין, רק באמצעות מצמוץ בעין.