איך תגיבי אם תתעוררי בוקר אחד כשחצי הפנים שלך משותקים? אולי תספרי לעצמך שאת עדיין חולמת ותכף תתעוררי מהסיוט, אבל גם למחרת בבוקר תקומי אל אותו חלום בלהות מציאותי. קשה אפילו לדמיין דבר כזה, אבל בשביל חברה שלי זוהי ההתמודדות החדשה, המורכבת והמרתקת של חייה.
הכל התחיל ברגע. כמו שפתאום נולדים, נופלים מצוק, מוצאים אהבה או מאבדים. גם אצלה זה נראה כמו עוד יום רגיל. היא הרגישה שמשהו קצת מוזר, אבל אולי זה רק נדמה לה. כולנו לפעמים קמים על רגל שמאל. רק מול המראה הבינה שצד ימין שלה משותק. לחלוטין. כלום לא זז שם, מסרב פקודה. כשעצמה עיניים, הימנית נותרה פקוחה. חצי פה פשוט לא מחייך, או בוכה, או צועק יחד איתה "מה לעזאזל קורה לי???"
גם אצלי בחיים סלט קצוץ. לקחתי את כל הירקות שהיו לי, והחלטתי להיפרד מהם בתצורה המוכרת לי. החלפתי כמעט הכל, מלבד המשפחה שלי. ומרגע שמשהו השתנה, אבל מהותית, אין לך כבר שליטה יותר. לא על כמה זה יכאיב לך, או לאחרים, או כמה זמן ייקח לעניינים להסתדר, אם בכלל. ברגע ששיחררת מעקה ישן, גם אם רעוע, את נאלצת לעמוד חשופה. ללמוד על בשרך את אותו שיעור חשוב שלומדים רק אומללים בני מזל - החיים הם דבר שברירי.
הסימפטומים הפיזיים של חברה שלי יחלפו. אם לא בעוד שבוע אז בעוד כמה חודשים, אבל הנשמה, היא תזכור כל חבלה כזאת לנצח. כי כשהנפש חוטפת טראומה, רק היא יכולה לרפא את עצמה. הנפש שלנו היא המפתח לכל דלת, שמובילה לכל שדה. שדה מוקשים או שדה חמניות. ושם - הבחירה היא דווקא כן שלנו.
כשאת עוברת טראומה יכולים לקרות לך כמה דברים. או שתאבדי לחלוטין את מי שפעם היית, תסתגרי בבית, תפתחי פרנויות, הלם קרב, דיכאון, או שתנסי להמשיך כרגיל, להסתגל למצב הקיים. גם הדחקה היא פתרון רגעי לא רע לפעמים. אבל - במקרים מיוחדים, נדירים ושאותם אני אוהבת - תנצלי את הקושי הזה ותהפכי את התהום למקפצה.
חברה שלי מספרת שכרגע היא כותבת ללא הרף. ננעלת בחדר וכותבת. יוצאת למרחבים פתוחים שאין בהם אנשים, וכותבת. יותר פשוט לה להיות עכשיו לבד, כי בני אדם הם מראות — מהחדות והמכאיבות שיש.
הדרך שבה הם מסתכלים עלייך, ויותר גרוע, איך שהם לא. כי הכי פוגעים, הם דווקא אלה שמשפילים מבט. אז היא כותבת תובנות ממעוף הציפור, מנסה להסתכל על החיים שלה מלמעלה.
היא נתנה לי להציץ לה קצת במחברת. כתבה על אבולוציה. משהו כמו: הדג הראשון שיצא מהמים לא יצא לטיול, הוא ברח. כנראה משהו בתנאי החיים שלו השתנה ככה שהוא נאלץ לעלות מדרגה. מפגש אוקיינוסים, מערבולות וסחף הביאו אותו למצב שבו אי־אפשר להתקיים יותר בים. אז הוא ברח משם, זינק לחוף הלא נודע, ולראשונה פגש יבשה. האבולוציה התחילה.
חברתי היפה והחכמה עוברת תהליך אבולוציוני מעורר השראה. בואו נדבר קצת על יופי. כי היא ממש לא סתם עוד בחורה נאה שתפגשו ברחוב. אי־אפשר בכלל להסתובב לידה. תמיד לבושה מדהים, תמירה, אצילית, עם סקס־אפיל שיכול להרעיד אדמות. כשהיינו יחד בפריז כולם עצרו אותנו, כדי לדבר רק איתה. ממגנטת. אל כל אחד היא פנתה בשפת האם שלו, אלוהים, איך לומדים כל כך הרבה שפות ותרבויות? יש לה ידע כללי נרחב ממני בכל כך הרבה תחומים, תרבות, אמנות, היסטוריה, אופנה, ואפילו עסקים.
היא עושה לי בית ספר בכמה חשוב זה להמשיך ללמוד כל החיים, ובמיוחד עכשיו. כי האישה היפה שהפכה חברתי לומדת את עצמה כרגע מחדש, כמו שרק מעטים זוכים. היא לומדת עד כמה היא באמת יפה. נלקח ממנה חצי חיוך, אז היא צוחקת לגורל בפרצוף. כל המובן מאליו נסוג לאחור, ויבשה חדשה נחשפת. דג קפץ מהאוקיינוס, ועכשיו היא עושה צעדים ראשונים לקראת האדם הטוב יותר שתכף תהיה.
ישבנו בחצר, עם המון חברים שאוהבים אותה. לא קשה לאהוב אותה. אפילו כשהיא מרגישה חצויה, אין שלמה ממנה בעיניי. ואחרי כמה שעות יחד בחצר, אני מבינה שיהיה בסדר. הסלט שעשיתי, לא לנצח יישאר קצוץ. דרך השברים שלה בוקע אור שמראה לי את עצמי.
ואפילו שזה שיעור חשוב, בא לי לשחרר אותה ממנו. שמישהו ישמיע כבר צלצול וישלח את כל הילדות היפות והחכמות להפסקה. מספיק למדנו. הבנו, נקסט! בא לי שתפסיק לכאוב ולהתייסר. לעשות איזה קסם, טקס מכושף, אבקת פיות, ושהכל יחזור להיות בדיוק כמו שהיה. אבל מה שיפה בחיים זה שאי־אפשר לחזור אחורה. החיים שלך זורמים אך ורק קדימה, בלי לעדכן אותך לאן. ומחר? יכול ליפול לך קוקוס על הראש.
כשהיא הלכה שאלתי את עצמי, למה כל צמיחה חייבת להתחיל באדמה הפוכה. אי־אפשר להיוולד שלא מתוך קושי? איך זה שהנוחות והאיזון, שהם שאיפה אוטופית, עלולים בקלות גם לשתק אותך? ודווקא שיתוק פתאומי הוא מנוע צמיחה.
הבשורה הטובה היא שיש זמן, וזמן מביא תשובות. הבשורה הרעה היא שלא ברור כמה. ואילו תשובות נקבל. כרגע, אני ממליצה לכל אחיותיי למסע, להמשיך ללכת. תנועה זה חיים, זאת התחלה של אבולוציה. מותר גם לשבת רגע מתחת לעץ. לבכות. כי קורים דברים קשים, כי כואב, כי לפעמים לא פייר. ואם בטעות ייפול לנו קוקוס על הראש, לפחות נפרדנו מהעולם המשונה והמופלא הזה עם חצי חיוך.
