הנה ברוש לבדו

השבוע היה עליי עוד טוקבק מרושע. זה קורה מדי פעם, ותמיד אני בכל זאת קצת נפגעת. לא משנה כמה שנים עברו וכמה התרגלת לעולם הפרסום המטורף הזה, כשאדם שאת לא מכירה, בעצם כמה עשרות אנשים שאת לא מכירה, כותבים עלייך דברים איומים, את קצת מאמינה.

אני לא נוהגת לקרוא טוקבקים, אבל לפעמים יש חברים טובים שדואגים להראות לי אותם, במטרה לעודד אותי. הם שולחים לי אותם וכותבים: "אוי אוי אוי, איזה אנשים נוראיים". ואז אני כבר נאלצת להיכנס לטוקבק ולהסתכל בעצמי על כל הרוע הזה, כנראה תוצר לוואי בלתי נמנע של המקצוע שבו בחרתי. מזל שבמקביל, לשם איזון, נחשפתי גם לפוסט מרגש שכתבה לימור, אמא של רותם, ילדה מדהימה שפעם הכרתי ואהבתי והפכה לי לחברה.

את רותם פרסי פגשתי פעם בטיול של "זכרון מנחם" ללונדון. כל הילדים חולי הסרטן שנסעו יחד לבירת אנגליה היו מקסימים. אבל ילדה אחת שבתה את ליבי במיוחד. היא הייתה קצת חולה יותר מהשאר וקצת שמחה יותר. נצמדנו אחת לשנייה כל הטיול, וכשחזרנו הביתה, נצמדנו אחת לשנייה גם בארץ. היא הפכה (ואני לא אומרת את זה סתם) לאחת מחברותיי הטובות, ולתקופה מסוימת אפילו לחברה הכי טובה שלי. חלקתי איתה דברים שלא העזתי לספר לאיש. סודות. שקרים. פחדים. בגלל החיים המורכבים שעברה, גם בגילה הצעיר, היא ידעה לשים בפרופורציות את הדברים המטופשים שעברתי, בגילי המתבגר. שיברונות לב, טעויות. כל דבר נכנס אצלה בדיוק למקום הנכון על סקאלת החיים הקצרה, היפה והמורכבת.

רותם הייתה רק בת תשע, וחכמה פי כמה וכמה מכפי גילה. היא תמיד אמרה לי שהיא ילדה מאושרת וכך, בצורה הפשוטה ביותר, גרמה לי להבין כמה מטומטמת אני, שאני לא אישה מאושרת, שהרי יש לי הכל, ולה יש חדרי בידוד, כימו והקרנות. בחוכמה רבה בחרה להתמקד בבית ספר שתכף תחזור אליו, בציורים שאהבה, אפילו ציירה עבורי יער ענק עם ברוש אחד וכתבה לי: "ברוש לבדו איתן, לו רק אדע ואלמד את דרכו של עץ אחד" (מילים: אהוד מנור, לחן: אריאל זילבר).

בתקופה האחרונה אני נזכרת בעץ הבודד של רותם, כי גם אני קצת מרגישה כמו הברוש. עשיתי המון שינויים בחיים שלי. שינויים בדרך כלל זה דבר כואב. גם אם בסוף הם אמורים רק להצמיח אותך עד השמיים, כמו ברוש.

כשטסתי לניו־זילנד, התקשרתי אל רותם מהבית המושלם של דיוויד, ידידי. עמדתי והסתכלתי מעבר לחלון וראיתי לווייתן, דולפינים, אוקיינוס משוגע. רציתי שתדע איזה עולם מחכה לה שם בחוץ, כשתחלים!

"רותם", אמרתי לה, "בים מולי אני רואה דולפין קופץ. הלוואי ויכולת להיות איתי פה עכשיו". ורותם רק ענתה לי: "אבל אני מאושרת להיות בדיוק איפה שאני". אמרתי לה שבפעם הבאה שאטייל, אני מקווה שהיא תוכל להצטרף. ובכלל, כשאחזור לארץ נבשל שוב יחד פסטה, שזה הדבר היחיד שאני יודעת להכין, ובמקרה גם המאכל שהיא הכי אוהבת. או שאולי בעצם, היא רק רצתה לשמח אותי. אבל לא אכלנו שוב פסטה. גם לא ראינו ביחד דולפין.

הפגישה הבאה שלנו כבר הייתה בבית החולים: אני, היא והגיטריסט שלי, עם מסכה על הפה וכפפות על הידיים. היא עברה עוד השתלת מח עצם והייתה חלשה. כל חיידק קטן היה יכול לנצח את הילדה העצומה הזאת. העיניים שלה היו עולם ומלואו. הכלום שהיה לה להיאחז בו, היה חזק יותר מכל המעקות הרעועים שאני מנסה להיאחז בהם היום. בזכות רותם אני יודעת כמה פרופורציות זה דבר חשוב. ואיך לפעמים אנחנו הולכים בקלות לאיבוד בתוך הראש שלנו, שמטמין לנו מלכודות, ושוכחים את העיקר.

זכינו לעבור את המסע הזה, וזכינו להתמודד עם כל הקשיים, כי זה מה שנקרא לחיות. רותם לא החזיקה מעמד הרבה זמן. למרות החגיגה הקטנה שהייתה לנו כשהתגברה רק לרגע מהמחלה, המחלה תקפה שוב. ולימור אהובתי, אמא של רותם, עברה את הכאב הגדול מכל.

כשישבה שם לידי בחדר בית החולים ורותם איתנו־לא איתנו, מחוברת למכשירים שמצפצפים כמו ספירה לאחורה במסיבת סילבסטר, הסתכלתי עליה. הגוף כבר לא היה הגוף שהכרתי. העיניים סגורות, הנשמה נודדת בין פה לשם, לעולם שכולנו נגיע אליו בבוא היום, אבל לאיש אין מושג מה הוא ואיך מרגישים שם. ורציתי לחבק אותה, אבל החוטים הפרידו בינינו, והלב היה שבור לרסיסים, כי אין איך לעזור, יש דברים שהם מחוץ לשליטתך.

שרתי לה שיר פרידה, אמרתי לה שאני אוהבת אותה, אפילו לא העזתי להביט בעיניים של לימור. אחר כך, לא הסכמתי שנים להתאהב שוב בילדה חולה.

היום אני כבר אישה בת 40, עם שני ילדים ומסע חיים שלם מאחוריי, בתקווה שגם עוד לפניי. אני יודעת לנצור את המפגש שלי עם אותה ילדה קסומה. זאת שלימדה אותי שיעור בלתי נשכח בפרופורציות ובפרספקטיבה.

תמיד, אבל תמיד, כשאני נופלת למרה שחורה, אני מסתכלת על הציור שציירה לי, ברוש לבדו מול אש ומים, עד השמיים, ואומרת לעצמי, הברוש הזה, הוא הצוואה של החברה שלי רותם, ואני אלמד את דרכו. אני אקיים את הבקשה שלה.

לכן הייאוש לא נמשך אצלי יותר מעשר דקות, אני נשבעת לכם. גם הבשורה הכי מרה, לא עוקרת לי את השורשים יותר ולא מפילה אותי לארץ. איזו זכות יש לנו לרחם על עצמנו, כל עוד אנחנו מחזיקים כרטיס טיסה פתוח לחיים? זה מעבר לאוסטרליה והרבה מעבר לקערת פסטה גורמה באיטליה. בכל יום אנחנו עולים על מטוס ליעד בלתי ידוע, לפרק זמן בלתי צפוי. כל עוד הטיול שלנו נמשך, אנחנו מחויבים להודות על הזכות.

תודה לך לימור על המילים שכתבת. את אישה שיצרה יצירת מופת וקוראים לה רותם. מתנה שקיבלתי בטיול ההוא ללונדון. לא משנה עד כמה בודדה ארגיש, מול השמיים, יש לי שורשים שנטועים עמוק באדמה.