לאחרונה אני מרגישה שהגוף שלי נוזף בי. אני משתמשת בו בצורה לא אחראית, לא ישנה מספיק טוב, לא אוכלת מספיק טוב, לא חושבת מספיק לפני שאני עושה. כל החיים התרגלתי להיות על טורים גבוהים. כל הזמן אמרתי שלא מספיקים לי החיים בשביל לחיות. ומה הם החיים בעצם? עוגת שכבות, שכל שכבה בה דורשת השקעה אחרת, כאילו הייתה עולם ומלואו.

הבית שלנו צריך אמא בריאה, מתפקדת, ערנית, מאושרת ונוכחת. אבל כדי שאהיה מאושרת, לפעמים אני צריכה להיות גם חסרה. אז בשביל להספיק הכל, אני משתיקה ומרדימה חלקים שפעם היו חשובים לי מאוד. לאחרונה אני אפילו לא מוצאת זמן לדבר בטלפון עם חברות שלי. כשקורה איזה משהו, פצע בנפש, אני רוצה להושיט יד ולקרוא לעזרה, אבל אני מגלה שנשארתי לבד בלב ים. אמנם על ספינת תענוגות נפלאה שבניתי במו ידיי, אבל מה זה שווה בלי חברה?

גם השכבה של בת הזוג מוזנחת. איך אהיה פרטנרית טובה, אם את עצמי אני בקושי פוגשת? הרגעים היחידים שיש לי באמת לעצור, הם במקלחת. שם הטלפון נשאר בארון על ערימת מגבות רחוק מהיד. המים חמים על העורף, מחשבות באות וזורמות. רוצה להתנקות, להישטף מהיום ולצאת החוצה נקייה מעצמי, מהעבודה, מהמצפון שנוזף בי: "תהיי יותר". אבל אין מספיק סבון בעולם.

אולי צריך פשוט להתחיל בתזונה. כמה פשוט, ככה חשוב. תשימי באוטו את הדלק הלא נכון - והמנוע יתקלקל. איך אני מצפה להמשיך לנסוע, כשהמכל מלא באדים? מצד שני, העשייה שלי בשיא, כל מה שרציתי פתאום קורה. מתוך תיאבון גדול ותשוקה לחיים, אני מתנפלת עליהם יום־יום, ובלילה מרגישה שוב שיכולתי יותר. כמו ילדה שנכנסת לבופה ‑ העיניים גדולות מהקיבה, אפילו מהקיבה הגדולה שלי. באמת שהעמסתי על הצלחת כל דבר טעים שנקרה בדרכי. כי אם אלה החיים - נחיה! (כתבה הנערה בת ה־16 שפעם הייתי) והכל בחינם, וזמין והכל אפשרי. ובכלל, האם לא מאוחר מדי להתבגר בגיל ארבעים?

אני עדיין זוכרת את הפעם שבה לקחתי את סבא שלי, באוטו שפעם היה שלו, אחרי שכבר לא היה יכול לנהוג, לראות את הים. ישבנו שם שנינו, כשבמושב האחורי יושב חבר שלי. החבר ההוא היה אז כל עולמי. לא היו לי שכבות של חיים, רק עוגה אחת: הוא.

סבא ראה את השמש שוקעת, זו הייתה כנראה השקיעה האחרונה שלו מול הים, ואמר לי: "קרן, תיהנו מהחיים, תנצלו כל רגע, תהיו צעירים, תלכו לים, כי אחר כך זה עובר". כשהסתכלתי אחורה ראיתי שהחבר שלי נרדם. בפגישה הבאה שלי עם סבא כבר לא יכולתי לספר לו שהחבר ההוא עזב אותי. אני תוהה, אם יכולנו להיפגש שוב היום, האם הייתי אומרת לו: "סבא, עשיתי את מה שאמרת". אבל בעצם, מתי בכלל חניתי וישבתי מול שקיעה? מתי בכלל חניתי?

קנינו לאחרונה הביתה מיני בר משוכלל, עם ברז לסודה. כשבא לי לגוון אני מוזגת כוס, אבל תמיד עד שאני מספיקה לשתות, כל הגזים בורחים. וזה אולי הפחד הכי גדול שלי: שלא אספיק לנצל את האנרגיה התוססת שיש לי עכשיו.

בכל זאת, החלטתי היום ללכת לישון מוקדם, להיות עם עצמי לשם שינוי. נועם יצא להפלגה, אורי אצל סבתא, ולונה, הבת שלי בת החמש, החליטה בפעם הראשונה לישון אצל חברה. בשלוש בבוקר קיבלתי טלפון לבוא לקחת אותה. היא התגעגעה הביתה. נשכבה לצידי במיטה והחזיקה לי את היד.

הסתכלתי עליה, כמה שהיא דומה לי. למרות שהרבה יותר משוכללת ממני ופי אלף יפה, אבל הרצון הזה להקדים את זמנך. כבר בגיל חמש לארוז תיק ולישון אצל חברה, לצאת אל החיים ולטרוף אותם? זה לפעמים לא עומד בקנה אחד עם הגוף הקטן שלך, שעדיין צריך את אמא. אז איך אני יכולה להיות גם הילדה בת החמש, גם הסבא החכם שרואה שקיעות, גם האמא שמוזנקת בלילות, וגם אני, עצמי. סתם קרן. הילדה של מירי ודורון. מישהי שחלמה חלום לכתוב שירים, והיום - החלום הכי גדול שלה, הוא להיות מאושרת.

מדהים איך כל החיים, הדילמה נשארת אותה דילמה והתשוקה אותה תשוקה. אולי באמת כדאי שאתחיל לאכול סלט, במקום לנשנש את הפסטה של אורי. אולי חבל שהפסקתי לעשות ספורט כבר באימון השלישי. אולי אני יכולה להשאיר את הטלפון בארון המגבות, גם כשאני לא במקלחת. אולי אני לא צריכה לפחד כל כך מלקחת חופשה ארוכה. להיפרד מהחרדה הקיומית שטבועה בי עוד מילדות, שלא יהיה לי מספיק כסף, בשביל לתת לאנשים שאני אוהבת.

אולי אני צריכה להיזכר בדייג שראיתי בתאילנד, שהיה ללא ספק האדם המאושר שפגשתי בחיי. הוא ישב שם על תעלה, שהמים בה היו יותר דומים לביוב, היו לו סנדלים ישנים מתפוררים ושן אחת בקושי. הוא היה מאושר.

עכשיו אני חושבת שהגיע הזמן שאהיה בוסית טובה גם לעצמי. להגיד לעצמי: "היי את, השבוע את בפגרה, סעי ליוון, תכף חופש גדול, תתחילי לתכנן מראש טיולים ולנעוץ אותם בלוח. גם מנוחה היא עבודה. ואם צריך, אז תזיעי בשביל להיפרד מההתמכרות הסיזיפית שלך לעשייה הזאת שממלאת את חייך".

האמת, רוב הזמן, הדבר שהכי ממלא אותי באושר, זה פשוט לשטוף כלים. לראות צלחת מלאה בשאריות, מתנקה וחוזרת למגירה. כשיש לי בלגן בראש ‑ אני מסדרת את הבית. פעולות פשוטות כמו לשאוב אבק, לקפל כביסה, מסיבות לי לא פחות עונג מכל הישג מקצועי.

רק שבמקצוע שבחרתי, יש שיאים שקשה להתחרות בהם. כשהופעתי באמפי עומר השבוע, קהל של 1,200 איש עמד על הרגליים ושאג מאושר. והאושר הזה כל כך ממכר. לראות ששירים שלי מייצרים אצל מישהו אחר ברק בעיניים. קהל שלם, ועוד הופעה ועוד הופעה. אז אולי זה הדלק שגורם לי להמשיך לנסוע, למרות שהאוטו כבר באמת צריך טיפול?

אז אני שמה לי מטרה חדשה - להמשיך לסמן נקודות במפה ולחתור אליהן, כמו שאני תמיד אוהבת, אבל גם עם קצת יותר אחריות. היום אעצור בצד להסתכל על השמש של סבא שוקעת.