אני מלמדת את עצמי לחייך. גם כשעובר עליי יום נאחס ובעיקר כשאני רוצה לבכות. רק שינוי קטן אחד, והדברים יתהפכו. אולי. רק תנועה קטנה של השפתיים. מה כואב לך!

לפעמים החיים תופסים אותך פתאום בשתי ידיים ומטלטלים חזק־חזק. תמיד מרחפות באוויר סכנות. את לא יכולה לשלוט על שינויי מזג האוויר.

שמעתי פעם סיפור על אישה שבילתה חצי שנה בבית חולים. חצי שנה צפתה במאושפזים שבאים ואז עוזבים. יום אחד תפסה אותה אחת הרופאות ואמרה לה: "את יודעת מה ההבדל בינך לבינם? שלהם יש חיוך ולך אין". האישה החכמה מיד תפסה את הפרינציפ והתחילה לחייך. העולם לאט־לאט למד לחייך אליה בחזרה, גם אם בהתחלה זה היה חיוך קצת עקום.

לא כל כך קל לחייך, כשאת מתפללת לנס. אבל היא בכל זאת חייכה. תוך חודש, כך סיפרו לי, חזרה הביתה. 

שינויים־שינויים־שינויים. 

השבוע הבן שלי אמר לי: "אמא, אני רוצה להוסיף פלס לשם". שאלתי אותו: "מה זה אומר להוסיף פלס? קוראים לך אורי טור". הוא אמר לי: "שיקראו לי אורי פלס־טור". אז הלכתי למשרד הפנים להחליף לו את השם. הפקידה אמרה לי שאם נחליף את השם בתעודת הזהות נצטרך להחליף גם בדרכון, ואז לא נוכל לטוס ליוון הקיץ, כי ייקח זמן לדרכון החדש להגיע. אבל בתי בת החמש, לונה, רק אמרה: "לא נורא. כשיגיע הדרקון הנכון נעוף איתו ליוון. העיקר שזה יהיה הדרקון הנכון". כל כך חמוד וכל כך נאיבי.

כשישבתי שם, במשרד הפנים, הבנתי כמה העולם מתחדש. פעם היינו צריכים לרדת למטה ולהצטלם לתמונות פספורט, שבדרך כלל יצאו מכוערות. אחר כך היינו עולים למעלה, מביאים לפקידה שתיים, שומרים שתיים בארנק ומחכים. פעם לא היינו גם יודעים מתי בדיוק ינחת הדרקון החדש מהשמיים, אבל עכשיו קיבלתי לינק לאייפון שמדווח לי בדיוק איפה הוא מסתובב. שחס וחלילה לא אדאג לו. ואפילו לא זזנו מהכיסא, כי המצלמה כבר שם, מול הפקידה, וזה בכלל דרכון ביומטרי שמזהה אותך לפי האצבע - אז בשביל מה לעזאזל אני צריכה תמונה???

פתאום קלטתי שאני כנראה בן אדם מבוגר. ולמבוגרים קשה עם שינויים. כמו שסבתא שלי בזמנו התלוננה כשהגיעו הכבלים, כי מה היה רע לנו רק ערוץ אחד? אחד זה מספיק בהחלט.

ירדתי במעלית לחניה, ולא זכרתי באיזו קומה חניתי. זה חניון של חמש קומות. אלוהים. אז חשבתי שאכנס למעלית ואחליט שם. אבל מסתבר, שהמעלית הזו היא מעלית חכמה. עכשיו אני צריכה להודיע לה מראש לאיזו קומה אני רוצה להגיע, אחרת אגיע לקומה הלא־נכונה. ככה עברתי את כל הקומות וחזרתי למעלה. ושוב קומה שלישית. למעלה. קומה רביעית. למעלה.

לא יכולתי לזהות לפי העין את הקומה הנכונה. היום, כשהכל ממוחשב, אתה צריך לדעת מראש מה אתה רוצה. שינויים־שינויים־שינויים.

הולך לצאת לי שיר חדש שעוסק בשינויים. הוא הגיע אליי במייל, מוכן להאזנה, וממש רציתי לשמוע אותו, אבל גיליתי שהאוזניות שלי לא נמצאות איתי. בגלל שיש לי אייפון 6, ישן כמוני, אני לא יכולה לשמוע מוזיקה, אלא באוזניות עם החיבור המיוחד. מישהו הביא לי אוזניות "בלוטות'" (אלחוטיות). זו שנאת חיי. צריך לכייל אותן עם המכשיר שלך. להגדיר לו, להתחבר אליו, ואם מישהו אחר חלילה מחובר - אתה חסום. איזו טרחנות!

אין דבר שאני יותר שונאת מהבלוטות'. גם באוטו, אני צריכה להתחנן אליו שיחבר אותי. תנו לשמוע דיסק. "למה גם פה אין דיסקים?" שאלתי את מוכר המכוניות בליסינג, והוא אמר לי, בגיחוך, תוך שהוא מסתלבט עליי עם המוכרת השנייה: "קרן, כבר לא מייצרים היום מכוניות עם דיסקים, זה ישן".

הכל אבוד. אני שבויה של האלקטרוניקה, של המחשבים, של המערך החדש והסדר החדש. חייבת להסתגל לשינויים.

אני דווקא כן בן אדם שכן צועד קדימה. יש לי אולפן הכי חדש, וחצי מחיי מתקיימים בסטורי, ברשתות החברתיות. אני לא פחות בלוגרית מאף יוטיוברית או אינסטגרמית אחרת בת 16. אבל, וזה אבל גדול, קשה לי להיפרד ממה שפעם היה. יש בי געגועים לפשטות ההיא, שבה אתה פשוט שם פליי ושומע, נכנס למעלית וכשהדלת נפתחת, מזהה את הצבע הצהוב של הקומה שלך, או נוסע על גלגיליות למתנ”ס. מה זה סגוויי? ואיך לעזאזל משכירים יותר מקורקינט אחד במכונה הזאת של העירייה? 

אני יודעת שאם רק אסתגל לשינויים הקטנים שקורים לי, אחיה יותר טוב. בסופו של דבר, הטכנולוגיה והקדמה באו לעזור לי. לחסוך לי את כל הזמן המיותר שביזבזתי כדי שאתפנה לעסוק במה שאני באמת אוהבת. הילדים שלי ומוזיקה. אני צריכה פשוט להוסיף לאורי - "פלס", ולשמוע שיר דרך הבלוטות' שמוטוס. למעוד לפי הקצב הנוכחי. הוא מהיר, אבל איטי לי כל כך, עד שאני בקושי מגיעה. ובתוך כל זה - לא לשכוח לחייך. אפילו שעבר עליי יום מגעיל, ואני מרגישה כמו סוף העולם.

העולם לא מתחיל ונגמר בי. קל לשכוח את זה. אפילו האישה ששמעתי עליה, שעברה תקופה כל כך קשה, מרשה לעצמה מדי פעם לחטוף דיכאון.

איזו שטות. להיות במצב רוח גרוע, כל עוד את יכולה להשתנות, זה אחד הפשעים החמורים שלך כלפי עצמך.